לקיחת אחריות

12/8/2014

22:09

יום שלישי

הייתה היום ישיבה של צוות מפגשים.
דיברנו על לקיחת אחריות בגרעין ועל איך אנחנו לוקחים אחריות בגרעין.
אותי זה הוביל לאיך אני לוקחת אחריות.
על מה שאני מרגישה, על מה שאני רוצה, על מה שאני עושה.
אני יודעת הכל על אחריות.
איך מחשבים אותה, איך מתכננים אותה ואיך מבצעים אותה.
אבל יש לי בעיה בעניין ההוצאה לפועל.
איך אפשר לקחת אחריות ?
איך באמת, אבל באמת, מרימים את הכפפה, מוצאים הכל לאור ולוקחים על זה אחריות ?
אני לא דיברתי עם ים מאז הטיסה, לא דיברתי עם ירדן מאז מחנה העפלה, לא דיברתי עם החניכים הבוגרים מאז תנועה אחות, לא דיברתי באמת עם נהריה מאז שעזבתי, לא דיברתי עם אסף..
לא סיפרתי לאמא שלי על מה שקרה בהודו, על מה שקרה ברומא, לקחתי ליובל שוב בגדים, שוב ראיתי שהם לא נראים עלי כמו שהם נראים עליה, ושוב זה גרם לי לרדת למטה לשבת מול הטלוויזיה עם חטיף ראשון, וחטיף שני, וחטיף שלישי… ולספור כולנו יודעים.
שוב אמא כעסה עלי בבוקר והחזיקה את זה בפנים, ושוב היא התפוצצה עלי בצהריים אחרי שהשארתי את האמבטיה מלוכלכת, או שהחדר שלי היה מבולגן או משהו בסגנון.
שוב אני אטמתי אוזניים ודמיינתי את עצמי באיזה סדרה אמריקאית זולה בה אני הקורבן ואמא אטומה למה שעובר עלי.
אבל האמת היא שאני אוטמת.
לא עשיתי כלום. לא לקחתי אחריות.
אני רוצה להרגיש שוב נאהבת, שוב אפופת חברים, שוב משוחררת, שוב מרוגשת.
אני רוצה לכתוב, אני רוצה לצלם, אני רוצה ללמוד, ללמוד לנגן, ללמוד לצלם, ללמוד קולנוע, ללמוד תולדות האומנות, ללמוד לפסל, ללמוד לצייר, ללמוד יוגה.
אני רוצה לצאת לברים, אני רוצה להיות בת 15 שוב שכל פעם שיצאתי לרחוב מישהו התחיל איתי, לא נראה לי שהשתנתי כל כך במראה, פשוט האופי שלי עכשיו יותר ממורמר ולא מזמין מפעם.
אני רוצה הכל, אבל לא לקחתי אחריות.
אני מרגישה אבודה, אטומה – אולי יותר נכון אוטמת, אף אחד לא מכיר אותי, מרגישה שאף אחד לא מתאמץ, מרגישה שאני משליחה על אנשים אחריות שלא קשורה אליהם – אלו הרגשות שלי, אני צריכה להתאמץ בשבילים.
אני מרגישה לבד, אני מרגישה בודדה, אני רוצה לאהוב, אני רוצה להתאהב, מרגישה מוכנה, מרגישה מוכנה להתנשק,להתעלס,להתאהב,להתנתק.
אני רוצה להרגיש חופשיה, אז אני טסה לרומא, מגלה שכנראה הגעתי ליעד הלא נכון, מבינה שזה אולי לא קשור לאיפה אני אלא קשור למה שאני, מבינה שאני אבודה, מבינה שאני מאבדת את עצמי ולא שאני נאבדת בתוך הסביבה, אלא מאבדת את עצמי בתוך עצמי.
יודעת שאני פשוט לא לוקחת אחריות.