Who Am I פרק 18

פרק 18
קול פיצוץ נשמע מחדר המועדון.
אני ומיה ירדנו במהירות לראות מה קרה. מצאנו חמישה ילדים שעמדו שרופים מכף רגל ועד ראש ונראו מבוהלים למראה.
"מה קרה?" שאלה מיה, במעט כעס לטעמי.
"אממ," הם הסתכלו בנו לרגע, מהורהרים. "התאמנו למבחן בלחשים, נראה שהכישוף לא היה טוב."
מיה הביטה בהם במבט חסר-לכם-שזה-יקרה-עוד-פעם והסתובבה אלי.
"ראית מה זה?" גיחכה.
חייכתי חיוך קלוש. לפתע, נפתחה דלת חדר המועדון. מן החור נכנס פוטר, החבר הג'ינג'י שלו והחברה שלו בעלת השיער הנפוח.
הבטתי בו לרגע ונזכרתי במריבה שלנו. עד כמה שזה היה מוזר הרגשתי קצת חרטה. הוא תפס אותי מביטה בו והביט בי במבט מעט כועס ומאוכזב. עקבתי אחרי כל תנועה שלו עד שנעלם.
"שרלוט?" קולה של מיה הדהד בראשי. "את בסדר? את קצת לבנה. בואי נצא החוצה לנשום אוויר."
הנהנתי באיטיות בראשי. יצאנו מהחדר המועדון וישר למסדרון.
כשהגענו למדשאות אני ומיה שכבנו על הדשא והבטנו בשמיים הכחולים-צלולים, ריח הקיץ כבר עמד בפתח והרגשתי תחושת הקלה.
"אז…" התחילה מיה.
"אז?"
"את מתכוונת להתנצל בפני הארי?"
"מה?" התיישבתי על הדשא והבטתי בה. "למה?"
"מה זאת אומרת למה? את העלבת אותו, שרלוט, ראית איזה עצבני הוא?"
הצמדתי את רגלי לחזי ושילבתי ידיי. "לא אכפת לי. שיישאר ככה."
גם מיה התיישבה. "נו, באמת, שרלוט…"
"מה? ’נו, באמת, שרלוט’? הילד הזה סתם קוץ נפוח! עכשיו, לא אמרת לי לפני כמה דקות שלא נדבר עליו יותר?"
קמתי בכעס וניערתי את האניצים שדבקו בבגדי. בלי לחכות למיה, חציתי את המדשאה לעבר בית הספר.
מיה POV
הבנתי ששרלוט עצבנית אבל רציתי לטובתה. נכון, אני בהחלט מודעת לזה שהיא שונאת את הארי, אבל אני לא מבינה מה הוא עשה לה שהיא מתייחסת אליו ככה.
בכלל בזמן האחרון שרלוט מוזרה, כלומר, מאז שאמא שלה נחטפה. עיניה הירוקות שתמיד היו בהם ניצוץ שובב ושמחת חיים כבו לפתע והסתתרו בתוך מעטה ירוק-כהה. קצות שפתיה נטו למטה והיא נראתה אומללה מתמיד.
איך אני יכולה לשמח אותה? חשבתי ופכרתי את אצבעותיי, בזמן שהייתי לבד בחדר והתהלכתי מצד ימין לצד שמאל וחוזר חלילה. ממש רע לי לראות אוותה כך. מה אני יכולה לעשות בשביל לעודד אותה?
לוח השנה הגדול והצבעוני שתליתי ליד המיטה תפס את מבטי, הסתכלתי אל עבר ריבוע ורדרד שכתבתי בו משהו בכתב מסולסל ונרגש. התקרבתי אל הלוח השנה וקראתי את מה שהיה כתוב בריבוע.
יומולדת לשרלוט
חייכתי בסיפוק. מיד ידעתי איך לעודד אותה.
*
"אוקי," התהלכתי על פני חבריי לשכבה, שעמדו כמו במסדר. "מחר, יומולדת לשרלוט, ואנחנו חייבים לעשות לה משהו."
"למה?" שאל סטיבן בראון, ילד גבוה בעל משקפיים שהיו מעט עקומים על אפו. "לי היה יומולדת שבוע שעבר ולא עשיתם לי משהו."
עצרתי ונעצתי בו מבט רושף. "בכל מקרה, אני מציעה שנחלק את התפקידים. מגי, את ולוסי-"
"שאלתי, למה?" שוב חזר סטיבן עם קול מעצבן. "כאילו שאכפת לנו בכלל מסמית'-"
"סתום את הפה שלך, בראון!" צעקתי בקול רם. "אני באמת מצטערת שלא אכפת לך ממנה אבל לי אכפת! עכשיו, שקט!"
הוא עמד במקומו, מובהל מעט לנוכח כעסי.
נשמתי עמוק וחזרתי. "אוקי. מגי, את, לוסי ומרי תלכו לסחוב קצת אוכל מהמטבח. לארי, אתה וטייסון-"
כעבור כמה דקות כל הילדים התפזרו והלכו למלא את התפקידים שלהם. התיישבתי על הספה והתמתחתי, מרוצה מהמנהיגות שלי.

שרלוט POV
אני לא מאמינה שככה אני חוגגת את היומולדת שלי.
שכבתי על המיטה והבטתי לתקרה בדיכאון. זה היומולדת הגרוע ביותר בחיי. אמא שלי לא פה, אף אחד בכלל לא יודע על זה ואני בטוחה שאלו שיודעים לא אכפת להם…
לרגע אחד נזכרתי בימי ההולדת שאמא שלי הייתה חוגגת לי. כל יומולדת היא הייתה לוקחת אותי למסעדה מפוארת ואומרת לי, "תזמיני מה שאת רוצה, שרלוט."
"אבל אמא," הייתי מביטה בה בדאגה. "זה הרבה כסף, איך תשלמי? אנחנו לא ממש עשירות."
אמי הייתה מביטה בי באהבה ואומרת, "זה בסדר, זה היומולדת שלך ומגיע לך הטוב ביותר."
ואני הייתי משתדלת להזמין דברים שאני אוהבת אבל שיהיו זולים. אחרי הארוחה אמא שלי הייתה נותנת לי את המתנה והייתי מאושרת.
"יומולדת שמח, חמודה שלי." יכולתי לשמוע את קולה לוחש אל אוזניי.
לא כמו השנה, ביומולדת ה-12 שלי, שהיא לא נמצאת פה.
הרגשתי את הדמעות יורדות מעיניי, לא ניסיתי אפילו לנגב אותן.
"היי, שרלוט." מיה נכנסה בהתלהבות לחדרי ורכנה מעליי. "בואי שניה- רגע, את בוכה?"
לא רציתי שהיא תראה אותי ככה, לכן, שיפשפתי את עיניי ופיהקתי. "וואו, אני ממש עייפה. כדאי שאלך לישון."
"לא," מיה אמרה בתקיפות. "בואי איתי שניה למטה, נשב קצת ונצחק. מה את אומרת?"
"אני לא יודעת, מיה-"
"אין לא יודעת," היא אמרה שוב בתקיפות. "יש לא רוצה, ואני לא מסכימה גם לזה!" היא אמרה, שראתה אותי פותחת את פי כדי להתנגד.
נאנחתי וקמתי מהמיטה. "בסדר, בואי."
מיה קפצה ומשכה אותי אחריה התלהבות. יותר מידי בהתלהבות לדעתי.
ירדנו במדרגות במהירות. יותר נכון, אני ניסתי להזדחל כמו צב, אבל מיה תפסה אותי ורצנו במהירות.
"אוקי, מה הקטע?" עצרתי לרגע ומיה כמעט נפלה.
"מה זאת אומרת?"
"למה את כל כך מתלהבת?"
"אני?" היא היתממה. "בכלל לא. עכשיו, בואי כבר!"
"ספרי לי מה קרה."
מיה פכרה את אצבעותיה. "שום דבר, עכשיו בואי!"
"בסדר, בסדר…" נאנחתי.
המשכנו לרוץ, מיה פתחה את הדלת ולפניי התגלה המועדון החשוך.
"מה קרה? יש הפסקת חשמל?" גיחכתי. "אפילו במקום המוזר הזה אין פיתרון לחושך, הא?"
מיה הדליקה את האור. לפני שהספקתי לראות משהו המוני ילדים קפצו עליי וצעקו, "הפתעה!"
מצמצתי בעיניי. כל החברים שלי עמדו בשמחה וחיבקו אותי. הבטתי סביבי.
שולחנות ערוכים עמדו מצדיי, עמוסים בממתקים ובשתיה. קירות המועדון שהיו עליהם בדרך כלל קישוטים בצבעים אדום וזהב קושטו בקישוטים צבעוניים יפיפיים. מעלי, הכריז שלט גדול שהאותיות שנכתבו עליו החליפו צבעים במהירות הבזק, יומולדת שמח שרלוט!
הבטתי במיה בתדהמה. "את אירגנת את כל זה?"
היא הינהנה בשמחה.
"אוו, מיה!" חיבקתי אותה וחיוך גדול התפשט על פניי. "את חברה נהדרת!"
"אין בעד מה,"היא הסמיקה. "עכשיו לכי להשתחרר ולבלות, ילדת יומולדת!"
המוזיקה רעמה ברקע. כל הילדים צחקו ורקדו. אני עברתי ביניהם וזכיתי בברכות יומולדת. חייכתי לכולם. והפעם זה היה חיוך אמיתי.
בדיוק לקחתי כוס מיץ שמיה משכה אותי. "תראי מי הגיע." היא הצביע בהתרגשות אל קצה החדר.
פוטר.
נאנחתי. "אני לא מתנצלת."
"אמרתי לך להתנצל?" היא שאלה. "סך הכל אמרתי לך לראות מי פה. עכשיו, בואי!"
"מה? לא, מיה!"
אבל מיה משכה אותי במהירות אל פוטר וקראה, "הארי! היי!"
"או," הוא הסתובב והביט בי. "היי, אמממ, מיי?"
"מיה." סיננתי בכעס.
"אתה יכול לקרוא לי מיי," אמרה מיה בחולמנות. "בכל מקרה, אתה יודע שלשרלוט יש יומולדת?"
הוא גיחך. "לאור זה שתקוע לי מול הפרצוף שלט יומולדת שמח שרלוט אני די בטוח בעניין. מזל טוב," הוא אמר לי בקרירות.
"תודה," החזרתי לו בקרירות.
"תסלחו לי, אבל אני צריך ללכת," הוא אמר ופילס את דרכו בין ההמונים ליציאה.
"מגעיל אחד," אמרתי למיה.
"מה מגעיל? את היית מגעילה אליו קודם."
"אבל זה היומולדת שלי! מה אכפת לו לוותר לי ולשכוח מה שקרה?"
"כי את פגעת בו, שרלוט." מיה הביטה בי בתדהמה. "את קראת לו ’ילד שמטיל מעמסה על כולם’. את לא היית נעלבת אם היו קוראים לך ככה?"
לא אמרתי דבר. הרכנתי את ראשי. התביישתי, פשוט התביישתי. מיה צודקת, זה באמת לא היה יפה מצידי. אני לא מאמינה שרק עכשיו הבנתי את זה. אני בהחלט פגעתי בו.
"בסדר," נאנחתי אני אצא ואתפוס אותו עכשיו ואתנצל."
"כל הכבוד." היא חייכה אלי. "טוב, אני הולכת לתפוס את צ'סטר רובינסון לריקוד, ביי! בהצלחה!"
"תודה," מלמלתי ביובש ופיסלתי את דרכי החוצה.
בוא נראה, חשבתי, לפני שעברתי את חור היציאה, איפה אני יכולה למצוא אותו? במגרש הקווידיץ'? לפי מה שידוע לי אין היום שם אימון. בספרייה? לא, לא נראה לי. מתנשק עם מישהי בכיתה סגורה? לדעתי הוא יותר מידי נמושה בשביל חברה…
יצאתי החוצה דרך חור היציאה, מוכנה לחיפוש מפרך. להפתעתי, ראיתי את פוטר מולי. הוא שכב על הרצפה ופרכס, אוחז בצלקת שלו.
"פוטר?" התקדמתי אליו במהירות. "מה קרה?"
הוא לא הקשיב לי, הוא לחץ בחוזקה על הצלקת ומלמל אנקות כאב.
כרעתי מולו ולא ידעתי מה לעשות. "תרגע, תרגע. בבקשה, מה קרה לך? מישהו פגע בך?"
הוא לא ענה לי, הוא נאנח בכאב.
הייתי מבוהלת ולא ידעתי מה לעשות. לקרוא למאדאם פומפרי? לשפוך עליו מים?
לפני שאפילו הספקתי לקום ולשפוך עליו את כוס המיץ הוא התנשף והתיישב על הרצפה.
"אתה בסדר, פוטר?" שאלתי בבהלה, והושטתי את ידו לעזור לו לקום.
הוא התעלם מידי והביט בי בעיניים קרועות לרווחה ואמר, "שרלוט, זאת אמא שלך. וולדמורט ואוכלי המוות הולכים להרוג אותה."
כוס המיץ שבידי נפלה והתנפצה על הרצפה.