~על אהבה וסמים אחרים~ פרק 29 תגיבו 3>

"הלווווו!" אמרתי בשמחה ונכנסתי דרך הדלת,
"אמבר מותק מה שלומך?" דון, אמא של לייבל התקדמה לכיווני.
ההורים של לייבל היו…איך לומר? מיוחדים במקצת…
טוב נו, הם היו הזויים לגמרי, אבל רק בגלל זה כל כך התחברנו,
דון לבשה סינר פרחוני ומתחתיו הייתה לבושה בלבוש של היפיים,עגיל חישוק צבעוני עיטר את אפה. שיערה היה בצבע אדמוני והיה נראה כרעמה של אריה, או השמש בפניי עצמה, כן השם דון (down) באמת תאם את בעליו.
נתתי לה נשיקה על הלחי, אביה של לייבל יצא מהחדר הסמוך, שרצועת גיטרת הרוק עדיו עליו, שיערו היה ארוך וגלי, ממנו קיבלה לייבל את שיערה החום, הוא לבש מכנסי ג'ינס שחורים ומשופשפים, וג'קט עור שחור כראוי לזמר רוק,
כן גם את חוש המוזיקה לייבל קיבלה מאביה.
"היי דין!"
"הו, שלום קאפקייק, באת לשבת?" הוא אמר בקול צרוד, הקיסם שבין שיניו זז יחד עם שפתיו כשדיבר,
"כן!" אמרתי וחייכתי,
"איפה ליי?" שאלתי,
"למעלה כרגיל…" דון גלגלה עיניים.
עליתי אט אט במדרגות ופתחתי את החדר, לייבל הייתה שכובה על המיטה, מחזיקה מעל ירכייה את מחשב הנייד שלה,
"היי ליי!" קפצתי על המיטה, היא הוזיזה את עיניה מהמחשב, סגרה אותו והניחה אותו בצד,
"היי…" היא אמרה, אוספת את עצמה לישיבה מזרחית ואני לעומתה מתחתי את רגליי ונשענתי בנוחות על הכרית.
"איך היה אתמול הדייט שלך עם פרינס צ'ארמינג?" עיוותי את פי כשנזכרתי באתמול,
"טוב בואי רק נגיד שהדייט עצמו לא היה ממש 'צ'ארמינג'…" גלגלתי את עיניי ונאנחתי, שתקנו לשנייה. לייבל התעסקה עם כפות ידיה ואני אמרתי את מה שרציתי להגיד מהתחלה,
"ליי אנחנו צריכות לדבר." היא לא הגיבה, היא המשיכה להתעסק בקדחתנות באצבעותיה,
"קדימה ליי, את יודעת שאני צודקת, את יכולה להמשיך לגלגל עיניים ולהדחיק הכל לאיזו פינה חשוכה, אבל בסופו של דבר הכל יצוף למעלה ותימצאי את עצמך במצב הרבה יותר גרוע מעכשיו." אמרתי בכנות מביטה בגבה שעדין היה קשיח כאבן,
"מה יותר גרוע מעכשיו?!" היא נאנחה, התרוממתי מישיבתי…הנחתי את ידי סביב כתפה בעדינות, כאב לי לשמוע אותה, קולה היה אבוד ופשוט רציתי לחבק אותה.
"לייבל, להתאהב זה לא דבר רע!" אמרתי, אך לא הצלחתי לשנות את הבעת פניה,
היא גיחכה במירמור,
"לא…זה לא רע, זה נורא!" היא התרעמה.
"מה את מרגישה כשאת ליד ארון?" אמרתי, בלי משחקים…זה עסק כל כך עדין שאם אני אתחיל ללכת סחור סחור אני לעולם לא אמצא את הפתרון. היא משכה בכתפיה באי נוחות,
"מין…צמרמורת כזאת…את זוכרת את הפעם שתיארת לנו איך את מרגישה כאבא שלי הכריח אותך לשתות מהיין שהוא הכין? אז בדיוק ככה."
כן.
שכחתי להזכיר שיש להם יקב בבית?
אז אבא של לייבל נתן לי לטעום את המיץ החדש שהכין, רק ששכח להזכיר שזה יין, וטוב דפקתי חתיכת לגימה…הרגשתי חסרת תחושה, זה התחיל מהידיים ואחר מכן זרם לכל הגוף,
"נו? מה רע בזה? את מרגישה קצת בהיי…את מרחפת…אם אין לנו כנפיים אז לפחות את זה!"
"לא. אני לא רוצה כנפיים אם. אני מרגישה חסרת שליטה, כאילו אני לא שולטת בתגובות של הגוף שלי, בקצב הדופק של ליבי…" חייכתי במקצת, היא נשמעה כל כך אבודה אבל כל כך מתוקה כאחד.
"את…פשוט צריכה להתרגל…ואז זה כבר לא יהיה כל כך מוזר…" אמרתי בטון אופטימי, אך לייבל דפקה את ידה על מצחה,
"אני לא רוצה להתרגל לזה! אני רוצה שהכל יחזור לקדמותו, אוחח לעזאזל הכל מתחרבן ועכשיו גם ארון יודע מיזה!" היא כיסתה את פרצופה בידיה, בלעתי את רוקי,
"תגידי אממ…מה באמת קרה אחרי שארון רץ אחריך?" היא נעה באי נוחות,
"סילקתי אותו…" היא הודתה באשמה,
"לייבל!" אמרתי כעוסה.
"מה רצית שאני אעשה?!?!" היא הגנה על עצמה בזעקה,
"את רואה! את מסבכת הכל, למה את כל כך מגעילה כלפיו?! ככה זה לא התקדם לשום מקום!" היא השפילה את עיניה,
"זאת הדרך היחידה שלי להתמודד איתו…"
"הדרך הזאת נקראת להכחיש!" צמצמתי את עיניי, והטחתי את האמת בפניה, היא גלגלה את עיניה ושבה ל'הבעת לייבל' הרגילה.
"איך שלא תקראי לזה…" נאנחתי,
"לייבל! את לא יכולה להמשיך ככה. את פוגעת בארון, את פוגעת ברגשות שלו, ויותר מכל את פוגעת בעצמך. את זורקת הכל לפח לפני שאת יודעת מה את מפסידה!"
"שום דבר לא ייצא מזה תאמיני לי…" היא אמרה.
"את לא יכולה לדעת! רק תחשבי, הבנאדם שאת אוהבת יחזיר לך אהבה בחזרה ואז הכ-
"לא!" משפטי נקטע, לייבל בעיניים קרועות נענעה את ראשה מצד לצד…כאילו היא לא רוצה לדמיין, לצפות, לחלום…בגלל זה היא אדישה לכל דבר, כי היא לא מייחלת לכלום.
נשמתי עמוק והבטתי בה, אל תוך עיניה,
"ליי אני יודעת שאת מפחדת להתאכזב…אבל את יודעת מה? החוסר ידיעה הוא יותר נורא מאכזבה, על הכאב של אכזב את יכולה להתגבר…וברגע שוויתרת על משהו גם הדברים הטובים נלקחים ממך, ולכאב של חרטה אין מרפא. הפחד שלך הוא לא סיבה לכלום, הוא רק דמיון." עיניה נצצו, זאת הפעם הראשונה שראיתי את ליי בוכה, טוב לא ממש בוכה…אך עיניה היו רטובות במקצת.
"מה אני אמורה לעשות?" היא אמרה אובדת עצות, פיה יבש.
"לשפוך הכל, לדבר איתו. בלי עצבים, בלי מסכות. להתנצל…" היא נאנחה,
"זה אוליי יהיה טיפה קשה, אבל זה שווה את זה. ואל תשכחי שאני תמיד כאן." אחזתי בידה וחייכתי אליה, היא ניגבה את הדמעות שלה באגרסיביות וחייכה גם. המשכתי לחייך בדביליות,
"טוב את לא מצפה לחיבוק עכשיו, נכון?!" לייבל עקצה ואני צחקתי, היא חזרה לעצמה.

נופפתי לשלום לדון, דין ולייבל.
זאת בהחלט הייתה שבת חווייתית.
נכנסתי אל המכונית
הייתה לי שבת כל כך טובה, לא רציתי לחזור כל כך מהר הביתה… לכן החניתי את המכונית בסמוך לפארק.
שמתי את האוזניות בתוך האוזניים והפעלתי את נגן המוזיקה.

הלכתי בקצב של המוזיקה, עם גב זקוף. מצב רוחי היה כל כך מרומם.
"אמבר!" קול נעים קרא לי, הסתובבתי אל עבר הקול, צמצמתי את עיניי, ילד קטן נופף לי לשלום בהתלהבות, נופפתי את ידי לאיטה לא מזהה את הבחורצ'יק הקטן,
"ילד! אתה בסדר?" רצתי במהירות אל הילד הקטן שמרוב שכל תשומת ליבו הייתה בי הוא לא שם לב אל עמוד המנורה מלפניו, כרעתי לידו, הוא הזדקף לישיבה מרושלת.
"דרו! מה אתה עושה כאן?" התבוננתי בילד הקטן, וליבי התחמם.
הוא משך בכתפיו,
"אני מתאמן על הסקטבורד…" הוא השיב,
"בשעה כזאת?!" נזפתי בו כמו אמא למופת.
"מי כאן איתך? איפה ריי?" שאלתי כשנזכרתי שסאם הזכיר שריי התחיל ללמד את דרו לרכב על הסקטבורד.
"הוא לא כאן…אף אחד לא איתי…" הוא משך בכתפיו.
"אתה יודע מה השעה?" עיניי נקרעו והבטתי בשעון,אחד עשרה וחצי.
"למה לעזאזל סאם נותן להסתובב בשעות כאלו לבד?!?!" זעמתי, עוד דבר לרשימה למה אני כל כך כועסת על סאם.
"הוא לא יודע, הוא עובד עכשיו בבר עד מאוחר." הוא הסביר לי, חבל רק שהוא לא ידע שבגלל נסיבות מצערות גיליתי את זה לבד.
"ואמא שלך! היא בטח דואגת! איך אתה יכול לעשות לה דבר כזה?"
"מה את חושבת שאני טיפש?! נראה לך שבא לי ריתוק לעוד שבוע? היא גם חוזרת היום מאוחר…"
"פשוט ריי לא יכל היום להתאמן איתי, אז הלכתי למגרש הסקטבורד שסמוך לבית אבל הוא היה סגור בסרטים אדומים ובהרבה הרבה גדרות צהובות…היו שם שני אנשים והם אמרו שהיום אני לא יכול לשחק, אז באתי לפה…זה עדיף על להישאר בבית לבד…" מבטי התרכך, לא יכולתי באמת לכעוס על הילד,
"דרו…לא משנה מהי הסיבה אסור לך להסתובב לבד בשעות כאלו ועוד רחוק מהבית…אתה צריך לחזור הביתה, ואני אשאר איתך עד שמישהו יחזור, בסדר?" אמרתי ברכות, הוא הנהן, עזרתי לו לקום וצעדנו שתינו אל מחוץ לפארק.
"אז…איך מתקדמים השיעורים עם ריי?" שאלתי כבדרך אגב, כשנכנסנו אל המכונית. עיניו הושפלו,
"אני גרוע בזה, אני מעולם לא יכול להיות אלוף כמו סאם." שמתי יד על כתפו,
"היי! זה לא נכון, עם הרבה אימונים אתה תצליח! אני בטוחה שסאם לא היה אלוף ישר…" עודדתי אותו, הוא הרים את עיניו וחייך אליי, פרעתי את שיערות ראשו והתנעתי את האוטו.
"היי, סאם הבטיח לקחת אותי מחר ללונה פארק ליום כייף בגלל שהוא עובד הרבה בזמן האחרון ואין לו זמן לשחק איתי…אולי תצטרפי אלינו?" הוא שאל בעיניים זוהרות, כחכתי בגרוני והסטתי את עיניי באי נוחות,
"אנ…אני וסאם לא בדיוק, אממ מדברים כרגע…" אמרתי, ידיי תופפו על ההגה.
"רגע, גם אין לו זמן בשבילך?! הוא צריך לעבוד פחות, אני אגיד לו אל תדאגי!" הוא אמר בתמימות, ואני חייכתי חיוך קטן,
"לא דרו…אנחנו פשוט כועסים קצת אחד על השנייה, בגלל זה. ולא נראה לי שיהיה לנו נעים זה לצד זה…" אמרתי בעדינות, הוא משך בכתפיו,
"טוב לא נורא…כל הזוגות רבים, אני רואה את זה כל הזמן כשאני בא אל חברה של ריי…" נאנחתי, מתי הוא יקלוט שאנחנו לא זוג?!
"אנחנו לא ביחד דרו…" עצרתי והבטתי בו בחיוך מתוק,
"אבל למה?" הוא כעס…בלעתי את רוקי, מחפשת אחר תשובה…
"כי…כי סאם אוהב מישהי אחרת…" מלמלתי והשבתי את עיניי אל עבר הכביש,
"סאם?!"
"כן, קוראים לה אלישיה…" אמרתי והרגשתי כל כך פתטית.
" אבל זה לא פייר! הוא לא יכול לאהוב מישהי אחרת שהיא לא את." הוא אמר, רוקע ברגליו כאילו העולם עשה עימו עוול,
"דרו מתוק, אלו החיים שלו. הוא יכול לבחור במה שבא לו…" אמרתי, הוא שילב את ידיו מתחת לחזה ברוגז,
"טוב לא צריך לכעוס, תזכיר לי לאן אני פונה עכשיו?" שאלתי והוא ענה בחוסר חשק.

לאחר שהכרחתי את דרו להתקלח ולהיכנס למיטה, חיכיתי במטבח, יושבת על השרפרף על יד השולחן, משלבת רגל על רגל. ידי נשענה על השולחן, הייתי כבר ממש עייפה והתפללתי בתוכי שמישהו יגיע, ייחלתי בכל ליבי שאימו של סאם תגיע לפניו וכך אני אוכל ללכת מפה בלי עימות מביך עם סאם.
שמעתי מפתח מרשרש בתוך מנעול הדלת, קמתי מייד, עומדת עם עיניים קרועות, דרוכה.
שמעתי זריקה של מפתחות. המטבח היה בצמוד לדלת, כך שכדי לראות מי נכנס חיכיתי שהאדם יפנה ימינה.
סאם שפשף את שיערות ראשו ואת עיניו, הוא פתח את המקרר ואני נשארתי דרוכה, לא הוצאתי הגה. הוא הוציא בירה מהמקרר וסגר בחוזקה את הדלת עם רגלו, הוא פתח את הבירה ולקח לגימה ורק אז כאשר השיב את עיניו קדימה הבחין בי.
הוא ירק את כל הבירה מהפה, נבהל,
"מה לעזאזל את עושה פה?!" הוא הניף את ידיו לצדדים,
התנערתי מן התרדמת ששהיתי בה,
"אתה צריך להגיד לי תודה, לא לירוק עלי כמויות של בירה." השבתי ביובש, מנגבת את הלחי שלי בגועל.
הוא נשען על השיש כאילו עצם ההישענות זה הדבר היחיד שמחזיק אותו, הוא היה גמור…שקיות שחורות היו מתחת לעיניו האדומות במקצת, שריריו היו רפויים, שיערו היה פרוע עוד יותר מתמיד וזיעה קטנה עיטרה את מצחו. הוא גלגל את עיניו,
"תודה. מוכנה עכשיו להגיד לי מה לעזאזל את עושה אצלי בבית בשעה כזאת?" הטון היה פחות תקיף ממקודם אבל בכל זאת…
"דרו הסתובב לבד בפארק, התאמן על סקטבורד או משהו, אז הואלתי בטובי להחזיר אותו הביתה." אמרתי, מצפה להודיה, סאם הזדקף ועיניו הצטמצמו,
"הוא היה בפארק לבד??"
טוב לא מה שציפיתי.
"כן, לנקות לך את האוזניים?!" עקצתי אך הוא התעלם מהערתי, הוא צבט את גשר אפו, הוא הטיח את הבירה על השיש והתקדם לכיוון המסדרון, כשנפל לי האסימון מה הוא מתכוון לעשות ישר נעמדתי מולו, אוחזת בזרועותיו, לא נותנת לו לעבור.
"לא, בבקשה סאם, אל תכעס עליו! הוא בסך הכל רצה להיות אלוף כמוך, ו-והמגרש היה סגור ו-
השתתקתי כאשר סם לפט את זרועותיי שלי והתקדם אלי, כך שמרחק פניו משלי לא עלה על סנטימטר, הבטתי בו חצי מהופנטת חצי מפוחדת, פי פתוח לרווחה כאילו תלשו ממנו את המילים.
"זוזי לי מהדרך." הוא סינן, עיניו היו קרירות, זזתי לאיטה והוא עקף אותי בסערה. נשענתי בחוזקה על הקיר לופתת את אוזניי בידיי. אך הצלחתי לשמוע במקצת את הצעקות שהטיח סאם באחיו הקטן,
"מה חשבת לעזאזל?!"
"מישהו יכל לפגוע בך! ואם אמבר לא הייתה שם הא?!"
"יכולת להיפצע!"
ליבי נצבט שהרי אני זאת שהלשינה על דרו, ולמרות שסאם צודק…הוא בסך הכל ילד, צריך להסביר לו יפה…
לאחר שכל הנזיפות הושלמו, סאם יצא מהחדר, והתקדם אל עבר הדלת, נשאתי את עיניי אליו בחשש, הוא פתח את הדלת וסימן לי לעבור בה, צעדתי בשתיקה ויצאתי החוצה, סאם יצא גם הוא וסגר את הדלת,
"את יכולה ללכת עכשיו." הוא אמר ביובש מכניס את ידיו אל תוך כיסיו,
לסתי נשמטה.
"אתה ממש חצוף אתה יודע!" כבר לא יכולתי לשאת יותר את העלבון, לא יכולתי לשתוק,
"אני הרגע עשיתי בשבילך טובה ואתה מתנהג אליי כמו אל זבל!" צרחתי עליו, הוא הביט בי במבט חתום,
"אתה חרא של בנאדם! אתה לא תדבר אליי איך שאתה רוצה רק בגלל שאתה יכול! יש לי רגשות וזה פוגע!- לא הפסקתי לרגע, אגרופיי נקפצו, סאם היה נראה תשוש אך זה לא הזיז לי,
"יש לך מזל שאני מחבבת את אחיך ולא נתתי לו להירקב שם! יש לך מזל שיש לי לב בבון-חזיר-מנופח-מסריח!" צרחתי, שערי היה סתור ועם כל עלבון הטחתי בסאם מכה בחזה, הוא נשען על הקיר, המשכתי להטיח בו עלבונות,
"אמב-
"חתיכת בלון נפוח, כפוי טובה-
"אמבר!- הוא ניסה להרגיע אותי אך אני כבר נכנסתי אל תוך טירוף,
"אמבר תירגעי! תנמיכי את הקול!" הוא התחנן,
"לא אני לא אנמיך, אתה צריך לשמוע את האמת!" הוא שפשף את מצחו בכאב, הוא היה נראה על הפנים…יכולתי לשמוע את המוח שלו פועם בכאב, אך כל כך כאב לי שלא הצלחתי להתחשב בכאב שלו,
"צא לי מהחיים, וקח איתך את כל החרא שהכנסת לשם מלכתחילה!"
"אמבר תנשמי!" הוא לקח את ידי אך אני השתחררתי מאחיזתו ברתיעה, אך נשארתי קרובה אליו
"הכל התחרבן מאז שהגעת ו- דמעות זעם החילו לנצנץ מבין עיניי והתנשפתי במהירות, עיניו של סאם היו תקועות על שפתיי שלא הפסיקו מלנוע ולשלוח לו 'מחמאות', הוא התנשף חצי בזעם חצי בתסכול,
"אני שונאת אותך! הלוואי! הלוואי ש-
סאם התקדם אליי מעט ובלי שהבנתי מה קורה הוא הבריש בעדינות את שפתיו על שלי והתנתק לאט, לא מוריד את עיניו משפתיי,
ואני?
טוב הבטתי בו בהלם מוחלט, וכל העמת הביטחון שגייסתי לעצמי בדקות האחרונות היו לבדיחה, אני הייתי לבדיחה, מצמצתי את עיניי, פי עדין מפוסק כאילו גם הוא מנסה לעכל את מגע שפתיו של סאם,
שפתיו של סאם התעגלו טיפה למעלה בשעשוע,
"טוב…לפחות זה השתיק אותך…" הוא אמר, מצמצתי את עיניי בפעם האלף,
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?!?!" קראתי בקול, הוא נאנק למשמע קולי הכעוס, כאילו כל מילה שלי שולחת חצים אל ראשו.
"אתה חושב שזה משעשע?! סאם מילר אני שונאת אותך בכל רובד ורובד בגופי- הוא חפן בחוזקה את שיערות ראשו,
"אווחחח תסתמי!" הוא מלמל בכאב,
"לא אני לא אסתום! אתה תצטרך להשתמש בדבק הכי חזק כדי לגרום לשפתיים האלו להיסגר!" המשכתי למלמל בקול דברים, לסתותיו של סאם התהדקו ונחיריו התרחבו,
"אתה תצטרך להרדים אותם עד שהן בקושי יוכלו לדבר אתה תצטרך ל-
משפטי נגמע בתוך חלל פיו של סאם, לאחר שלפט בראשי בחוזקה והצמיד אותי עוד יותר אליו, פיו הוטח בשלי כמטורף, ניסתי להדוף אותו אך הוא הטיח את גופי בקיר הצדדי, לא הצלחתי להשתחרר מאחיזתו, יד אחת עטפה את עורפי והיד השנייה אחזה במותניי ברכושניות. כל מה שנותר לי לעשות זה להיאבק עם פי, ניסיתי בכל כוחי לא להיענות לשפתיו של סאם שנסגרו על שלי בכמיהה, דורשות לעוד בתסכול עמוק חסר מילים.
שפתיי נכנעו ללחץ שהפעילו שפתיו של סאם על שלי, הן התפרקו בעונג על שפתיו הבשרניות,
זה היה מאבק אימתני.
לא הבנתי מה אני עשוה, לא רציתי להבין, כל מה שידעתי זה שאני לא רוצה להפסיק, וגם אל הייתי מצליחה אילו ניסיתי.
בקושי יכולנו לנשום, אני בטוחה שסאם הצליח להרגיש את ליבי פועם, דרך חזי שנחלץ אל שלו,
לפתי את ידי בין ראשו, מדביקה אותו אליי, ברעבון שלא ידע שובע,
ולא היה זמן לחשב קלוריות, ולא היה זמן לחשוב מה הולכות להיות התוצאות של מעשינו.
לשוני התרסקה על שלו, הוא ינק את שפתיי, ספק נישק ספק נשך.
אחזתי בו בכעס, בשנאה, בתשוקה בתאווה, לא יכולה לנוח לרגע. רסיסי האלכוהול שעל שפתיו הצליחו לשכר אותי יותר מכל היקב של מר דין.
כבר חשבתי שאני עלולה לחטוף התקף אסטמה מחוסר היכולת לנשום אך סאם היה זה שהתנתק ממני, פרצופו היה דבוק לשלי ועיניו חדרו לתוך עיניי גורמות למערבולת בתוך ראשי, התנשפנו שנינו בלי לומר מילה, שפתיי כדומה לשלו היו נפוחות ואדומות, שיערי היה עוד יותר סתור ממקודם, הוא הניח את שתי ידיו המאוגרפות על הקיר משתי צדדי, ואני נדבקתי אל הקיר מאבדת את שיווי המשקל, מאבדת את הראש.
וריד בצבץ מראשו של סאם, פועם בחוזקה, אישוניו זזו מצד לצד לא מוצאות מנוח, הוא ליחך את שפתיו עם לשונו שנגעה גם קצת בזיפיו,
וזה רק הטריף אותי עוד יותר.
וידענו שנינו למען האמת שאם נחדש את המגע אנחנו נאבד את ההכרה, אז פשוט התנשפנו והבטנו אחד בשנייה כדבר נכסף, כדבר שלא ניתן לגעת בו למרות שהוא ממש בין אצבעותיך.
לבסוף היה זה סאם שלקח צעד אחד אחורה, מפחד לאבד את יכולת השליטה בגופו במחיצה לידי.
הבטתי בו, עיניי קרועות לא מאמינה למה שעשיתי כרגע.
"אני…אני צריכה ללכת…" מלמלתי בחיפזון, הרמתי את רגליי ורצתי משם כילדה קטנה שבוחרת מהצל של עצמה.