אחרת- פרק 2 | ספסל מרופד.

״הטיפולים האלה לא נעשים פשוטים יותר…״ אמרתי לדוקטור רובינשטיין כשקמתי ממיטת הטיפולים בקול חלוש.
״אני יודע קטנטנה, אבל את חזקה את תעברי את זה.״ אמר והניח את ידו על ידי, אחזתי בידו כאילו הייתה תקוותי האחרונה, ולמרבה הפלא, היא באמת תקוותי האחרונה.
״מתי אתחיל לאבד את השיער שלי?״ שאלתי ודמעות מילאו את עיניי. לדעתי השיער זה החלק הכי מושך באישה. עליה לטפח אותו ולשמור עליו.
״זה תלוי איך הגוף שלך מתמודד עם הטיפולים. בינתיים הוא מתמודד איתם טוב אז אני מעריך שתוך שבועיים. בערך. אבל אני תמיד טועה בחישוב הזה, ולרוב זה יותר זמן.״ אמר והתיישב בכיסא המשרדי הגדול שלו, נשארתי ישובה על מיטת הטיפולים והרהרתי לעצמי.
״על מה את חושבת?״ שאל והביט בעיניי.
״איך הם יתמודדו אחרי שאני אלך, אתה יודע אביב, מור וכאלה. אני חושבת שאני נלחמת רק בשבילם…״ אמרתי והבטתי בפינת החדר, סדק בקיר תפס את עיניי והתקשתי להרפות ממנו.
״המשפחה שלך תמיד הייתה ותמיד תהיה חזקה, את לא מודעת לכוח שלהם עדיין. גם מור הקטן, כמה שהוא נראה קטן הוא מכיל יותר ממה שנדמה לכם.״ הוא עיין במסמך כלשהו והטביע בו את חותמתו.
״יש לך ילדים?״ שאלתי עדיין בוהה בפינת החדר.
״יש לי שלושה, אחד לומד משפטים, אחת הייתה אמורה להשתחרר בעוד חודשיים וחתמה קבע, ואחת מתה מסרטן בכבד. אירוני לא? אני מצליח להוציא את כולם מהמחלה ואת הדבר הכי יקר לי הפקרתי בידיים של מישהו אחר.״ הוא נאנח ונשען אחרוה עם כסאו. ״יהיה בסדר, המצב שלך הרבה יותר מזהיר וסוג המחלה שונה.״ הוא מיהר להוסיף ולגרום לי להיאנח.
״תודה דוקטור, ואני בטוחה שהבת שלך מלווה אותך בכל מטופל חדש שמגיע לקליניקה שלך.״ חייכתי חיוך קטן ויצאתי מחדר הטיפולים. התיישבתי בספסל שהוצב בכניסה לחדר הטיפולים, מחכה להודעה מאמא שתגיע ותודיע לי שהיא כאן כדי לאסוף אותי.
״גם את בספסל הנידונים למוות?״ שאל אותי מישהו שישב גם הוא על ספסל הקליניקה של דוקטור רובינשטיין, הספסל כולו כחול וכיסאותיוו מרופדים. צחקתי,
״מה גזר הדין?״ שאלתי בעודי צוחקת, הוא שיחק במשחק כלשהו במכשיר הסמארטפון שלו ולכן לא הרים את פניי אליו, מאותה סיבה תא ראיתי את עיניו.
״ריאות.״ נאנח וכיבה את מסך המכשיר. משלב את ידיו ויושב ישבה שמוטה על הספסל המרופד.
״דם.״ אמרתי והסתכלתי עליו. הוא שירבב את שפתו התחתונה.
״הגיהינום קורא לי, אני מקווה שלא נתראה.״ הוא סוף סוף הביט בעיניי וחייך חיות קטן.
״הלוואי.״ נאנחתי.
״אבל אם נתראה, קוראים לי דין.״ הוא נעצר והסתובב אליי.
״לא נתראה, אז לא תצטרך לדעת שקוראים לי דניאל.״ צחקתי ודין צחק איתי.

״איך היה?״ שאלה אותי אמא כשנכנסתי לרכבה.
״מה אני אגיד לך… גן עדן של ממש.״ אמרתי צינית. היא נאנחה והתחילה לנסוע, מגבירה את הרדיו ונותנת למוזיקה לדבר במקום שיחת חולין מטופשת בין שתינו.
כשהגעתי הביתה, החלפתי במהירות לבגד ים ויצאתי לבריכה. אני שונאת ים. זה כל כך מלכלך ומגעיל.
״אה אחות.״ אמר אביב כשנכנסתי למים, מוריד את השניות מאזניו ונכנס איתי לבריכה.
״תכעס אם אגיד לך שאני רוצה להפסיק עם הטיפולים?״ שאלתי בחשש. אין לי כוחות להתמודד עם זה ואם כבר אני אמות אני מעדיפה למות יפה, עם שיער והכל.
״לא מצחיק.״ אמר בחדות והביט ישרות בעיניי, מבט שיודע שגורם לי לאבד כל זכר להברה.
״אני רצינית…״ אמרתי בלחש. הוא יצא מהמים, מותיר לי להתמודד עם עצמי ואיתו, הוא תמיד בורח מדברים במקום להתמודד איתם ולעזאזל אני שונאת את זה.
״כן אני אכעס.״ אמר באחת ונכנס הביתה.
יצאתי מהמים אחרי זמן קצר, אביב כבר הספיק להסתגר בחדרו כמו ילד קטן. נאנחתי והלכתי למקלחת.
״הלו?״ עניתי למספר לא מזוהה שחייג אליי,
״דניאל אבו?״ ענה מבעד לקו קול גברי ועבה.
״כן…״ אמרתי בחשש מסויים.
״מדברים ממסעדת ׳בשרים׳ בה היית בראיון עבודה לפני יומיים, זה עוד אקטואלי?״ שאל בקול רך יותר מקודמו.
״כן בטח. מתי להגיע?״ שאלתי בהקלה.
״משמרת חדשה מתחילה בארבע. תגיעי.״ אמר וניתק את הטלפון בגסות.

״אמא אני הולכת לעבודה!״ קראתי בבית כשהגיעה השעה שלוש וחצי.
״איזו עבודה?״ שאלה בפליאה, שה לא בדיוק רגיל שמישהו מהבית הזה הולך לעבוד. אנחנו משפחה די אמידה, לכן מעולם אף עלד מהאחים שלי לא ה צריך לעבוד בשביל כסף.
״אני מלצרית ב׳בשרים׳, אני מאחרת ביוש.״ אמרתי וטרקתי את דלת הכניסה הגדולה מאחוריי.

״את.״ חייכה אליי מלצרית אחת. לקח לי זמן להבין שזו המלצרית ששירתה אותנו כשאני, נטע ואביב ישבנו לסעוד פה. חייכתי אליה חזרה.
״כנראה שהתקבלתי…״ אמרתי בחיוך רחב, השתדלתי להיות נחמדה, אני יכולה להיות כל כך רעה לפעמים אבל אני משתדלת להשתפר. היא משכה את מדי והתחילה להסביר לי על מה שקורה כאן ואיך מתחלקת העבודה.
״טיפים זה אלייך, את מקבלת גם אחוזים אם את מצליחה למכור בקבוקי שתייה מהבר. וזהו. אה ואני שני.״ אמרה הכל בנשימה אחת. ״שימי סינר ולכי לטפל בשולחן שבע.״ אמרה והצביעה על אחד השולחנות בפינת המסעדה.
״תרצו להזמין?״ שאלתי בחיוך רחב כמו ששני לימדה אותי.
״דניאל!״ אמר בהתלהבות. לא הבנתי מי זה. ״דין.״ אמר בחוסר סבלנות ונזכרתי מי זה. אף פעם לא הייתי מצטיינת בלזכור אנשים. ״מעסיקים פה חולי סרטן?״ שאל בלגלוג.
״מה שלא יודעים לא כואב. תרצו להזמין?״ שאלתי מעבירה נושא.
״אני סטייק פרגית וקולה לשתות, אמא מה את רוצה?״ שאל את האישה המבוגרת שישבה מולו.
״אני אקח חזה אווז ומים.״ חייכהא ליי חיוך מקסים ומתוק ששבה את ליבי בשניות.
״עוד משהו?״ שאלתי כשסיימתי לכתוב את הזמנותיהם בפנקס.
״צ׳יפס?״ שאלה את דין והוא הנהן. הנהנתי גם אני, והלכתי משם.
אחרי שהגשתי לכל הסועדים את הזמנותיהם, נשענתי על הבר ובחנתי את המסעדה, זוג שאכל ביחד, ילד קופצני שאמו נאלצה לרדוף אחיו בכל המסעדה, זוג קשישים שיושבים במסעדה וחולקים קינוח. דין הרים את ידי לתנועת ה׳חשבון׳ המוכרת ואני ניגשתי לשולחנם בחיוך מקסים והנחתי עליו נרתיק שחור שמכיל בתוכו חשבונית.

״אז מה את באה לפה הרבה?״ ניגש אליי בחור, בן גילי או קצת יותר.
״אני עובדת פה חמור.״ אמרתי בגסות והוא הלך ממני בפרצוף זועף.
״יכלת להיות יותר נחמדה.״ אמר דין והניח על הדלפק את הנרתיק השחור. חייכתי אליו.
״בכל מקרה לא נשאר לי הרבה זמן לעשות את זה.״ אמרתי מוזגת לתוך שני כוסות ארוכות בירה מהמתקן שמתוקן על דלפק העץ, צבוע כולו בשחור והמון סוגי אלכוהול הונחו עליו. מצלצלת בפעמון ומלצר בא לאסוף אותן.
״כמה אמרו לך כמה זמן?״ שאל בחשש.
״העדפתי לא לשמוע, כשזה יבוא זה יבוא.״ אמרתי והבטתי בעיניו, רגילות למדי. חומות בלי שום גיוון.
״אם את אומרת…״ אמר מקיש על הדלפק ויוצא מהמסעדה.
–

״אני בבית!״ צעקתי וטרקתי את הדלת.
״בדיוק בזמן.״ אמר אביב וכיבה את הטלוויזיה שהקרינה משחק כדורגל.
״כן חמוד.״ אמרתי בלגלוג והוצאתי צ׳יפס מהמזווה.
״בנוגע לטיפולים שלך, אני מקווה שירדת מהרעיון המטופש הזה.״ אמר ברצינות ואני נאנחתי. לא היה לי כל כך זמן לחשוב אם אני רוצה לשנות את דעתי אבל אני די דבקה בהחלטה שלי.
״אל תשאל שאלות לא תשמע שקרים.״ אמרתי והתיישבתי בספה. מניחה את רגליי על השולחן ומביטה אל הטלוויזיה הקבועה ממנה נשקף אביב שמביט בפניי ברצינות.
״את לא יכולה להחליט שאת רוצה לעזוב! תפסיקי להתנהג כאילו העולם שלך!״ הוא כעס. אין לו זכות ואפילו לא אחת.
״מה אתה מעדיף? לראות אותי גוססת? קירחת? חלשה? לא ככה אני רוצה שתזכור אותי אביב ואתה יידע בדיוק כמוני שהמלחמה אבודה! שמעתי את השיחה עם אמא!״ צעקתי ושקית הצ׳יפס נזרקה לרצפה ותכולתה נשפכה. הוא שתק.
שישתוק, בכל מקרה יותר יפה לו ככה.