רכוש צה״ל פרק 10.

נקודת מבט רון:
״כן המפקד!״ אמרתי כשהמג״ד קרא לי למשרדו. לפני יומיים קיבלתי סרן והוא בטח רוצה לברך אותי על זה.
״עכשיו קיבלת סרן, ככה אתה רוצה לדפוק את זה?״ שאל כשנכנסתי למשרדו, לא הבנתי מה הוא רוצה ומה נפל עליו פתאום.
״המפקד?״ שאלתי בחוסר הבנה מוחלט.
״אתה מבין שעכשיו את צריך לשפוט אותך ולהעביר אותך מפה על טיל! ובכל זאת אני מעלים עין. לפחות אל תשקר לי!״ צעק והכה בשולחנו בחוזקה.
״תצטרך לתת לי רמז המפקד…״ אמרתי והתחילה להתבהר לי תמונה וקיוויתי שזה לא מה שאני חושב שזה.
״ליאור רחמני, מספר אישי 973345. אומר לך משהו? ראו אותכם חתיכת מטומטם!״ צעק והפנה את גבו אליי. ״צא צא לי המשרד.״ אמר והרים את ידו לכיוון הדלת.
איבדתי את זה. בעטתי בכל אבן שפגשתי במהלך הדרך למקום הימצאו של ליאור. לעזאזל! אני לא מאמין שאני עומד מול התלבטות כזאת. אני לא יודע מאיפה ממשיכים וזה עוד יותר מרתיח אותי. תמיד הייתי ׳פריק קונטרול׳ ותמיד ידעתי מה הלאה. עד עכשיו הייתי בטוח שיהיה לי רומן סוער וסודי עם ליאור. בינתיים אין רומן, הוא לא סוער ובטח שלא סודי.
״ליאור!״ צעקתי כשהגעתי למקום המגורים של הטירונים. היא נבהלה ורצה אליי, שיערה עף ברוח והיא השאירה עקבות של נעליים זעירות על האפר. משכתי אותה מידה ולא היה אכפת לי אם הכאבתי לה.
״למי סיפרת?״ שאלתי והתחלתי להאדים. אם יש משהו שמעלים אנשים מהחיים שלי, זה בגידה באמון שלי.
״למי סיפרתי מה ותשחרר את היד שלי מטומטם!״ אמרה ומשכה את ידה בחזרה אליה. ראיתי סימנים של אצבעותי סביב פרק כף ידה והיא תפסה אותה וסובבה את ידה, מעת לעת פלטה אנחות של כאב.
״המג״ד יודע עלינו.״ אמרתי והתיישבתי על סלע גדול. אחזתי את ראשי והיא פערה עייניה.
״הוא מה?״ שאלה בהלם. אף אחד מאיתנו לא ראה את זה מגיע.
״הוא פאקינג יודע עלינו!״ צעקתי ומיד הנמכתי את קולי, לא רציך שעוד אנשים ידעו על זה.
״מה… מה… איך?״ גימגמה והתיישבה על האפר, ענן אבק עלה למעלה והיא נשפה בו כשגיע לפנייה.
״למי סיפרת?״ שאלתי שוב, נשמע בקולי שאני כל כך זועם ואני לא מקנא באדם שייתקל בי כרגע.
״לאף אחד!״ אמרה וזרקה אבן קטנה שהייתה מונחת על האדמה. ״סיפרת למישהו?״ שאלה. אם עד עכשיו היה לי ספק, כבר אין לי. היא באמת מטומטמת. לא פעם אמרתי לה שהצבא זה החיים שלי, שאני לא מוכן לוותר על זה בעבור שום הון שבעולם.
״אני אומר לך שלא!״ צעקתי.
״שלא תעז לצעוק עליי חתיכת טמבל! שניני בסירה הזאת ביחד!״ צעקה גם היא. היא קמה וניקתה את ישבנה מ האפר שנדבק לבגדיה ובאה להתיישב לידי.
״מה עושים? מאיפה הוא יודע?״ שאלה. שתקתי. אני כל כך מטומטם. סיפרתי לירין, היא אמרה לי שהיא שכבה עם עמית ואני… אני לא מאמין! איך שכחתי מירין….
״סיפרתי לירין.״ אמרתי באחת מחכה לצעקות שיגיעו וללא ספק מגיעות לי.
היא שתקה.
״אני כל כך מצטער. היא סיפרה לי שהיא שכבה עם עמית ואני חשבתי שאני יכול לסמוך עליה.״ אמרתי והסתכלתי על ליאור שעיסתה את פרק כף ידה. פתאום כן אכפת לי אם הכאבתי לה.
״מה עושים?״ אמרה בקול רועד. היא עומדת לבכות וזה שובר אותי.
״אני כנראה עובר בסיס, או שיורידו אותי דרגה, יעיפו מהגדוד, אני אפרוש, אני לא יודע.״ אמרתי ותפסתי את ראשי.
״אני אעבור בסיס. אל תפרוש בגללי.״ אמרה וקמה מהסלע. מתנערת בשנית מהאבק.
״אני מצטער.״ אמרתי בכנות. לעזאזל! אני צריך לבדוק מה אני עושה. מה הלאה.
״רון…״ אמרה חלושות והביטה בפניי. הסתכלתי עלייה. העיניים שלא היו מלאות בדמעות והיא לא איפשרה להם לצאת. הנחתי ידי על לחייה, היא עצמה את עינייה ודמעה. בלי קול, בלי תזוזה. רק דמעות שזולגות אחת אחרי השנייה על לחייה וידי.
״זה הכל בגללך! אתה אשם בהכל!״ אמרה והעיפה את ידי מלחייה. תפסתי בידה כדי למשוך אותה לחיבוק והיא מיהרה לזוז אחורה. ״אל תיגע בי! מה חשבת? שתזדיין עם הסתומה הזאת, תספר לה על מישהי חדשה בחיים שלה, שממש במקרה היא יכולה לעשות לה את החיים הכי קשים שיש כי היא אחראית עליה, והיא תקבל את זה בעין יפה ותגיד לך בהצלחה נכון?״ צעקה. אני שונא לטעות. אני שונא שמוכיחים לי שאני טועה ויותר מהכל אני שונא את זה שהיא צודקת.
״את צודקת אבל…״ ניסיתי למצוא סוגייה בה אני אוכל לנצח.
״אל תצדיק אותי!״ צעקה. משכתי אותה אליי, היא התפרקה בחיבוקי והכתה אותי בחזה.
״את לא תראי אותי יותר. אני מבטיח.״ לחשתי באזנייה.
״זה מה שהכי מפחיד אותי…״ מילמלה וקרסה על ברכיה. אני איתה.