אין שם- הקדמה

היום מלאו לי שתיים עשר שנה, לא נראה לי שזה כזה מיוחד.
ישבתי ברגליים שלובות וחיקיתי לסימן חיים מהחדר של פרו שהיה דומם מאוד, או שמידי.
כאשר לא נשמע שום צליל במשך עשר דקות הבנתי שאין לי שום סיבה לחכות, אחרת פרו הייתה כבר שוברת משהו, או מעלה באש את הבגדים שלי, בטעות.
לקחתי חתיכת קרטון שנחה בשלווה על ריצפת חדרי ובעזרת מרקר כתבתי באותיות גדולות:
כאן סובלת בכיף אלה אוניל פיטרס. הרגשתי דחף להוסיף לשם נצנצים, כדי להדגיש את המילה 'סובלת' וגם כדי לעצבן את פרו שעדיין לא השמיעה רעש.
אחרי שסיימתי לרחם על עצמי וזרקתי את חתיכת הקרטון הבנתי שהגזמתי בכעס על פרו.
היא בכל זאת נחמדה מאוד, היא לא זרקה אותי למשפחה אומנת למרות שיכלה, למרות שאימא שלה צרחה עליה, למרות שבגיל ארבע עשרה אי אפשרי כמעט לטפל בתינוקת.
אחרי כמה דקות של הרהורים לגבי מה עשתה בשבילי פרו מישהו דפק לי על הדלת. נקישה אחת, הפסקה, שלוש נקישות. "אלכס רוג'רס את מוזמנת להיכנס." אמרתי בקול רשמי וחייכתי.
הדלת נפתחה בעוצמה ואלכס הסתערה פנימה. משום שהיא לא ציפתה שאני יהיה ליד הדלת היא נפלה עלי ושתינו התגלגלנו על הרצפה בחדרי. "לא חשבתי שאת מגושמת כזאת." מלמלתי כאשר הצלחנו לקום בלי לפול מצחוק. "ואני לא חשבתי שאת בשיא טיפשותך עומדת ליד הדלת. הרי הקשתי נקישה אחת, הפסקה, ואז עוד שתי נקישות. מה זה אומר, אלה?" אמרה אלכס וסידרה את השמלה המשובצת שלה. "זה אומר, אלכס, " התחלתי לדבר בלגלוג. "שיש לך המון דברים לספר לי. זאת לא סיבה להיכנס כמו חיית בר לחדר שלי ולהפיל אותי.
אלכס עמדה לענות לי אבל אז היא הצביעה אל כיוון הדלת וגמגמה, "זאת אימ- זאת פ-פ- פרו?" אכן, פרו עמדה ליד הדלת וחייכה בחיוך מוזר לכיוונינו. פרו נראתה חולה ועורה חיוור מתמיד. עיניה היו אדומות כאלו שהיא בכתה. בידיה מעטפה בצבע ורוד ריחני. "פרו!" מעיניי ירדו דמעות. "מה קרה?! לצלצל לאמבולנס?!" נראה מה שאמרתי גרם לה להרגיש גרוע יותר. היא לא דיברה, היא הושיטה לי מעטפה שאליה הייתה מצורפת התעודה שלי שלא ראיתי.
המעטפה ורודה, סימן טוב, לא? פתחתי בפראות את המעטפה וקראתי את הכתוב בלב:
לעלמה אלה אוניל פיטרס,
הנהלת החטיבה למתקשים הודיעה לנו כי אינך מסוגלת לעמוד בדרישותיהם וכי הינך במצוקה לימודית. רמת הלימודים שלך נמוכה מהרצוי לעומת זאת פנימיית 'Witte Cristal' מקבלת אותך כתלמידה. תתייצבי בפנימייה בראשון לאוקטובר בשעה שש בבוקר.
בברכה, איזבלה ריבר.
נראה שעבר נצח כד שהעזתי להתבונן בפרו, האם היא מאוכזבת ממני? בטוח. אבל כיצד? אני הייתי תלמידה די טובה. למרות שלא למדתי למבחנים. פרו התחילה לבכות. "את תעזבי אותי תינוקת שלי." אלכס התנצלה ומיהרה ללכת הביתה, לא היה יפה מצדה אבל מוסבר.
פרו, שתמיד נראתה כמו נערה בת שש עשרה שינתה את מראה לכמו שהיא באמת. אישה בת עשרים וארבע, אימא שלי, שילדה אותי בגיל ארבע עשרה. חיבקתי את פרו. לא קראתי לה אימא כי היא ביקשה שאתנהג אליה כמו אל אחות. התבוננתי בה ולרגע הרגשתי שלאחרונה פרו פשוט נשברה, פעם אחר פעם. בחודש האחרון אני זאת שניחמתי אותה. "אל תדאגי נשאר חודש וחצי." אמרתי לפרו. היא קמה ואז הביטה בי. "אני כזאת אימא גרועה!"
היא הלכה לקחת תרופה ואני חוויתי את הרגע שבו אני לא מבינה מי מאיתנו האימא פה.