צייד הזיכרונות פרק שמונה עשרה

הדמעות של שנינו זלגו מטה, נופלות על הרצפה בזמן שהתחבקנו בשקט.
"למה הוא לקח אותי?" שאלתי סוף סוף מתנתק מאחותי הגדולה.
"אני לא בטוחה, אני לא ממש זוכרת הרבה מאז." אמרה בשקט מנגבת דמעות מעיניה, אנחנו לא כל כך דומים עם חושבים על זה. עם עיניה העינבריות ושיערה שחור והארוך, ואני עם שיערי החום הקצר ועיני החומות.
"העיקר שעכשיו אנחנו יודעים." אמרתי בחיוך וחיבקתי אותה שוב קצרות.
"אני צריכה להמשיך לבשל, נאכל בקרוב אז תאמר לאחרים לערוך את השולחן." אמרה וחזרה לכיריים מערבבת סיר עם רוטב עגבניות, עליתי לחדרים קורא לאנשים לרדת לעזור לי. כשהגעתי לחדר של רד היא לא הייתה שם, החלון שלה היה פתוח ורוח קלה נישבה פנימה. הבטתי החוצה ליער מסתכל למרחק, היא ישבה על אחד העצים בשולי היער מביטה לתוכו. ירדתי למטה ויצאתי לכיוונה, לקחתי את החרב שלי ליתר ביטחון.
"אוכלים עוד מעט, אלא אם את רוצה משהו טרי יותר." אמרתי והיא גיחחה קלות לא מביטה בי עדיין, טיפסתי לענף שישבה עליו. העץ היה רחב וחזק, הוא החזיק את המשקל של שנינו בקלות.
"אז מה קרה רד?" שאלתי מביט לכיוון שעיניה היו נעוצות בו.
"אני לא בטוחה, אבל לא משהו שאמור להדאיג אותך." השיבה מחייכת קלות ומביטה בי, העיניים שלה ריתקו אותי. אחת ירוקה והשנייה אפורה, זאת סוג של מוטציה לפיה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
העיניים שלה היו מרוכזות בשלי, מנסות לצפות תזוזה אפילו הקטנה ביותר. המבחנים האחרונים של השנה הם הכי קשים, אני ורד נלחמים על מקום אחרון באקדמיה.
"אל תתרכזי יותר מידי, יתפןצץ לך וריד בסוף." אמרתי והיא חייכה חיוך משועשע לעברי, מסובבת את קת החרב בידה שוקלת אם לתקוף או לא. רצתי לעברה מנסה להנחית מכה על כתפה, היא התחמקה במהירות בועטת בגבי מעיפה אותי כמה מטרים קדימה.
"טריק נחמד." אמרתי מתייצב ומסתובב חזרה אליה.
"תודה." אמרה והחזיקה את חרבה בתנוחה הגנתית.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"אז, אוכל." אמרתי וקפצתי למטה נוחת ברישול על רגלי הפצועה, שולח זרם של כאב במעלה הרגל. הוא נעלם מהר והתחלתי ללכת חזרה למכון, השאר ערכו כבר את השולחן וניקול העבירה חלק מהאוכל לשולחן. התיישבתי במקום ליד השולחן מנסה לסדר את המחשבות בראשי, ואת הזיכרונות במוחי.