למול עיניי רק דמות אחת*

הטלפון השמיע כמה צלילים נעימים ועל המסך הופיעה הודעה.

מה את רומזת?

מצמצתי בעיניים יבשות, עם אכתוב את האמת מה יקרה? אם אכתוב 'אני לא רומזת כלום' אז אולי כל הסיכויים אתו נועד לשולל. אך עם אכתוב, 'כן אני רומזת' אז יכול להיות שהוא בכלל לא אוהב אותי. התבוננתי במסך שעליו הופיעה ההודעה וחשבתי.
הסיכויים שהוא אוהב אתי הם אחד לעשרה, בערך, ומה ילדה כמוני שווה למישהו כזה לוהט.
בלי לשים לה אצבעותיי החלו לכתוב תשובה:

אני לא רומזת כלום כי אני לא טובה בזה.

מצמצתי שוב, איזו מטומטמת אני. שלחתי את ההודעה. וצפיתי במסך כאלו חיי קשורים אליו.
אחרי כמה דקות הוא התקשר. "אוקיי." אמר לגבי ההודעה הקודמת שלי.
"אוקיי." עניתי.
"טוב." שמעתי מאין נימת צחוק בקולו.
"אהה"
"מה את רוצה?" שאל.
"ביי" הוכחתי שאני טיפשה בפעם השנייה. נאנחתי והסמקתי.
הוא ניתק. התחלתי לחשוב שאין שום סיכוי. החלטתי לשקוע בעבר. כל החבורה נפגשת כולם מכירים אחד את השני, מדברים ונהנים. כנראה פזלתי לעברו אז, וכנראה כך כל הבנות.
אז הייתי תמימה מידי והייתה לי בחילה מהזיכרון למה שלבשתי.
אילו עיניים היו לו. אני זוכרת ששיחקנו במחבואים וניצחתי בקביעות, אהבתי להבהיל את המתחבאים. הוא התחבא במגלשה, יש שם הד מעולה. ובצווחה על קולית אחת הוצאתי אותו ממקום מחבואו. צחקנו. אולי אעשה משהו. היה כל כך כיף יחד. הבטתי בהודעות שלו. "לא."
קמתי והלכתי לעשות את הדבר היחיד לעכשיו, לסבול.