חשכה.

הלילה שקט, הוא מגלה את נשמתה.
בחושך הזה היא לא רואה את הצעדים,
רגליה מוליכות אותה בשדה נטוש מאנשים.

רק הכוכבים מעליה אותה מלווים,
מלטפים ונותנים לה להרגיש שווה בין שווים.
אחרי שמתרחקת מרשה לעצמה ליפול,
שוכבת קבורה בין ערמות של אבנים וחול.

תחושת הזמן דועכת,
היא מביטה במראה, אותה בבועה נשקפת,
בין ערמות של הריסה.
ידה עוברת על פניה, האם היא אמיתית ?
בסוף כול יום היא שואלת למה לאיש אין את התשובה,
למה היא נולדה לחיים, היא לא ביקשה אף מתנה.

עוד דמעה מלוחה על לחייה זולגת.
היא בשקט נעלמת ולאט לאט מתפוגגת,
רק שברים של רגשות ומילים.
רסיסים של דם ודמעות שלא יהיו שלמים.

געגוע אליו גובר וזה חותך את כולה,
היא נזכרת אייך בהתחלה הכול היה מושלם,
ולאט לאט הידרדר, היא לא יודעת מה קרה.
גופה נח על המיטה, הדמעות מרטיבות את הכרית,
בלי רחמים הזיכרונות עולים, לא מרפים מראשה.

והלילה שקט מגלה את נשמתה,
הלילה שקט אך הרעש בראשה.
מחשבות מתרוצצות לא מרפות לדקה.
ובחוץ חושך האפלה עוטפת גם מבפנים,
והיא שותקת מנסה עם השברים להשלים.
זה רק עוד לילה שקט בין לילות וימים.