לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 33

ישר מצאתי את ג'ו בכניסה לאירוע הפתיחה. הוא אמר לי שסחתיין על הלוק, כי התלבשתי מאוד מכובד, ובאמת הרגשתי שאני צריכה לבוא מאוד מכובדת היום. הוא עידכן אותי במה שאני צריכה לעשות, שזה אומר בעיקר לקחת דף ולבדוק את רשימת המוזמנים לאירוע ולראות שכל מי שאמר שיתייצב- יבוא. הנהנתי אליו, זו עבודה רגילה לאירוע כזה. ראיתי את המוזמנים מסתובבים עם צלוחיות קטנות, ומלצרים מסתובבים עם שמפניות. ניגשתי לאחת וביקשתי ממנה כוס מים קרים, כי זה הדבר היחיד שרציתי, והיא הנהנה מיד ואמרה לי שהיא תביא מיד כוס עם קרח וקש. נשארתי באותו מקום כדי שהיא תוכל למצוא אותי ולבנתיים סרקתי את האירוע בעיניי. אנשים יפים לבושים במיטב בגדיהם ישבו בשולחנות, או הסתובבו בין האנשים, גופי תקשורת עברו מפה ולשם. מבטי קלט את ערן עומד ומראיין שחקנית, וצחקתי ואמרתי לעצמי שאחרי שהמים יגיעו ואחרי שהוא יסיים את הראיון, אני אשב איתו ואודה לו פנים מול פנים. לא ראיתי אותו או דיברתי איתו מאז התודה שאמרתי לו, ומאז הראיון שעמרי החליט להוציא לתקשורת. הראיון הזה היה במוסף לעיתון 'דרור', ויחד איתו פורסמו התמונות של שנינו. ערן, שהיה אחד מהאחראיים על מוסף התרבות והרכילות, דאג שהתמונות ילוו בראיון המסביר, ולא יעוררו שערורייה מטומטמת שהצהובונים אוהבים ליצור.
"היי" אמרתי לו כשבידי אני מחזיקה בכוס המים, ובין הזרוע לבית החזה נמצא הקלסר עם השמות. הוא בדיוק סיים ראיון ועבר על דף, לא בדיוק ידעתי מה הוא מחפש אבל זה לא היה ענייני. הוא הרים את ראשו, חייך אליי ואז פנה לתת לי חיבוק קטן.
"שמח שאני רואה אותך" הוא אמר לי בחיוך, "לא הייתי בטוח אם את תישלחי לפה או לא".
"את רוב האירועים הטובים אני חווה" צחקתי, "ג'ו אוהב לשלוח אותי לאירועים המעניינים. אבל בהשקות האחרונות לא ראיתי אותך.." אמרתי.
"אני קצת מוריד פרופיל" הוא אמר לי, "הולך פחות, נפגש פחות. אני מקדיש קצת יותר זמן לחיים הפרטיים".
"אתה עובד על משהו?".
"אני בשלבים הסופיים של התואר הראשון". הסתכלתי עליו מופתעת. לא דיברנו על זה גם כשיצאנו, ובכלל אין לי מושג איך הוא מצליח לשלב עבודה כל כך תובענית כמו זו יחד עם סיום של תואר ראשון.
"אפשר לשאול במה?" חייכתי, ובדיוק עברה מולי זמרת מיוצגת של החברה וסימני בדף שלי שהיא הגיעה.
"תקשורת" הוא אמר לי בחיוך, "מדעי החברה". הסתכלתי עליו במבט מופתע ומלא בהערכה, לא ידעתי שהוא בכלל עוסק בזה. אבל הרי זה די הגיוני שהתואר שלו יעסוק במשהו שקרוב למה שהוא עוסק בו. הוא חי את החיים של התרבות פה, ומסקר אותה, אז די ברור שהוא יתמקצע בזה ואפילו ילמד את זה.
"זה הרבה יותר מסובך ממה שאת חושבת, בטח במוח את חושבת עליי כאיש שמסקר תרבות" הוא צחק, "אבל זה עובד גם על הדברים הפשוטים יותר, אפילו על תקשורת בסיסית בין אנשים. אני לומד מהקורס הזה מעבר לאיך להתבטא, גם איך ליצור קשר עם אנשים. הייתי ביישן פי כמה לפני הקורס הזה והוא נותן לי את המקום להשתמש במילים הנכונות בזמן הנכון. ואני מצטער, אני חייב רגע ללכת, אני צריך להשיג ראיון קטן עם מישהו פה. תוכלי לתפוס אותי אחר כך?".
"בטח" אמרתי לו מיד, מילותיו עדיין העסיקו את מוחי, ולא בדיוק חשבתי על מה שאני אומרת. נתתי לו ללכת והוא השאיר אחריו את ריחו שהלך והגיע לאפי, ואת מחשבותיו. אני באמת זוכרת את ערן כאדם ביישן אבל מוצלח, טוב בדברים שהוא עושה אבל לא מתרברב עליהם. כנראה שהוא החליט לקחת את עצמו בידיים ולעסוק בדבר כזה, ללמוד אותו לעומק.
הרשימה המשיכה והתמלאה ב'וי', אנשים מגיעים מאוחר יותר ודופקים איחור אופנתי אבל ככה עובדת התעשייה. לקחתי לעצמי משהו קטן לאכול, אבל יותר מזה לא הייתי צריכה. קלטתי את ג'ו מדבר עם מספר אנשים, אבל ידעתי שזה לא מקומי. אף פעם אין לי מושג על מה הוא מדבר עם האנשים האלה וכמה הוא מכיר אותם באמת, אבל אחת הסיבות שהוא בא לאירועים האלה זה כדי לדבר עם האנשים האלה, כדי שיכבדו אותו עוד בתעשייה למרות שהוא תמיד יהיה ויישאר אחד האנשים המוערכים בה. ההצלחה לא עלתה לו לראש, וזה דבר שקורה לכל מיני אנשים ולא לעיתים נדירות כל כך. כשהוא יצר את אחד ממשרדי יחסי הציבור הטובים ביותר שיש לנו בארץ, הוא נשאר עם הרגליים על הקרקע, המשיך לטפח משפחה, לא יצר שערוריות לעיתון והמשיך לקבץ אליו את השמות הכי חמים בתעשייה. תמיד אמרתי לעצמי כמה זה כבוד לעבוד תחת איש כזה.
"אני צריך טובה" שמעתי את הקול של ערן מאחוריי, בדיוק בדקתי בטלפון אם יש משהו חדש, ורק קיבלתי הודעה מאמא שאומרת לי שהיא מתגעגעת. אני אוהבת את הסמסים האלה, הם מגיעים בטיימינג מושלם ומעלים לי חיוך ענק על הפנים.
"סיימת לעבוד?" שאלתי.
"אני אסיים לעבוד, אבל אני צריך שאת תדברי איתי" הוא אמר. הסתכלתי עליו לא מבינה. "אני צריך לראיין אותך על עמרי, ואני יודע שזה לא כל כך מקובל, אבל יש לנו משבצת קטנה שאנחנו רוצים להכניס בה את התשובות שלך לכמה שאלות, זה לא ראיון ארוך".
"שאלות בקשר למה?" שאלתי מסוקרנת.
"אל תדאגי, אנחנו לא נכנסים לחדר המיטות שלכם, אבל שאלות על איך זה לצאת עם מישהו כזה, כוכב כזה, ואיך משלבים עם זה קריירה מצליחה. הרי בעיתון שלנו את ידועה כשם במשרד יחסי הציבור של ג'ו לנר, וכשנחשפנו לתוך העולם שלך, דרך היציאה המתוקשרת שלך עם עמרי, בטוח יהיה לאנשים מעניין לשמוע איך משלבים בין הכל".
"אני חושבת שאני צריכה לקבל אישור" אמרתי לו מיד. זה מדהים כמה המילה של ג'ו יכולה לשנות כל כך הרבה דברים. אני לא חושבת שאני יכולה לקחת את הראיון הזה בלי אישור ממנו.
"אין צורך" הוא אמר, "אני כבר דיברתי איתו וראש אגף מערכת התרבות שלנו דיברה איתו".
"עד כדי כך הראיון הזה חשוב לכם?" שאלתי אותו. הוא הנהן אליי בחיוך קטן.
"אוקיי, תתחיל לדבר".
השעה עוד הייתה מוקדמת מכדי שאוכל לעזוב את מתחם המסעדה, ולכן לא יצאנו למקום שקט יותר. נעמדנו ליד שולחן בר, משעינים את המרפקים על השולחן, בינינו יש רשמקול, ופשוט דיברנו. הוא הסביר לי שבגלל שהעיתון שלהם הוציא את היציאה שלנו יחד כאייטם, הם רוצים לזכות בראיון ראשון איתי, והוא אמר שלדעתו גופי התקשורת יתחילו עוד מעט לבקש עוד ראיונות. הוא התחיל ושאל אותי על תחילת מערכת היחסים בינינו, ואמרתי לו שזה דבר שאני לא יכולה לדבר עליו כי הוא קשור למוצר שעדיין לא יצא לשוק, אבל שהוא מוצר מבטיח. הצלחתי להכניס גם באז תיקשורתי למוצר שעמרי ייצג אותו. אחר כך הוא הגיע ללשאול איך זה לשרוד מערכת יחסים עם כוכב נוער, ואמרתי לו שהפגישות לא מרובות, אבל שנורא כיף לנו ביחד. נזהרתי במילים שלי, הם יכולים לקחת כל מילה ולהפוך אותה לרעש צהובוני, ואסור שזה יקרה.
"כשהאהבה כל כך חזקה, אבל הקריירה כל כך מבטיחה, מה יותר חשוב לך- קריירה או אהבה?". השאלה שלו הייתה שאלה שכבר הרבה זמן אני מתעסקת בה בתוך המוח. הסתכלתי עליו והוא הסתכל עליי במבט חם, והרגשתי בנוח לומר לו הכל אבל לא הייתי מוכנה שזה יעבור הלאה. הרכנתי את ראשי ולחצתי על לעצור את ההקלטה.
"יש לי תשובה בשבילך, אבל זו תשובה שאני רוצה לתת לך, לא לשאר הארץ, לא לשאר הקוראים. אני יודעת שחלק מהשאלות שאתה שואל זה שאלות שמסקרנות גם אותך, וכבנאדם לבנאדם אני מוכנה לתת לך אותם". הוא הסתכל עליי לא מבין ולפני שהתחיל להגיד משהו אני לקחתי את הרשמקול ולחצתי על המשך ההקלטה. "הם נמצאים בשבילי באותו מקום- זו עבודה שהגעתי לאן שהגעתי בה בזכות עבודה קשה, והיא לא דבר שמוותרים עליו כל כך בקלות. מצד שני יש משהו בקשר ביני לבין עמרי שאי אפשר להסביר אותו, כמו שני מגנטים שלא יכולים להיפרד אבל מוכרחים להיפרד מידי פעם כי העבודות שלהם כל כך תובעניות. אני מנסה בחיי היומיום לשלב בין שניהם, ואני חושבת שאני גם מצליחה. בעבר הייתי חושבת שאני לא אצליח, אבל בעיקר בזכות מה שהוא עושה והויתורים ששנינו עושים, הקשר הזה מצליח להתקיים". עצרתי פה את ההקלטה והסתכלתי עליו. הוא נגע בידי כתומך בי כי הוא הרגיש שהמילים שאמרתי יצאנו בגוון קול קצת כאוב.
"אבל דוגרי" אמרתי לו, "אני לא בטוחה כמה זמן נמשיך לשרוד ככה. הדבר האחרון שרציתי לעשות זה להיפרד ממנו לפני כמה שעות והוא יילך לאירוע אחד ואני לאחר רק בגלל העבודה. ג'ו אומר לי כמה העבודה הזו חשובה וכמה אני צריכה להראות בה נוכחות בלי קשר לעמרי, ואני עובדת לפי זה, אבל זה קשה. רציתי להישאר איתו כל השבוע, בלי משימות, והרגשתי בכאב עצום כשהוא שואל אותי מה קורה השבוע וכל יום מפוצץ יותר מקודמו. האהבה מתחילה לנצח את הקריירה, אבל אני לא מוכנה לתת לזה לקרות".