ליגיון שבעת הימים – פרק 2

על שפת החוף התקדמו בריצה פראית כשידיהם חובקות גלשן צבעוני ומשוגע כל אחד, שלושה אנשים, בחורים, לבושים בבגד ים בלבד אל עבר הגלים הגועשים המתנפצים באוויר, כאילו קוראים להם כמו שירת הסירנה, לבוא ולטעום מהם.
לוקאס, כמובן, היה הראשון שקפץ למים. אחריו ג'וניור (כך כולם קראו לו) והאנטר, שתמיד נשרך מאחוריהם, אך זה לא גרם לו לגלוש על הגלים בשיגעון כמו חבריו.
" אתם באים או שוויתרתם כבר?" לוקאס קרא לעברם כשהוא יושב על הגלשן שלו ומחכה לגל האימתני שיגיע.
" תמשיך לחלום!" ג'וניור קרא לעברו כשהוא ממשיך להתקדם במהירות מוגברת. שלושתם עלו על הגל הגדול ורכבו עליו בהנאה, כפי שנהגו לעשות כל סוף שבוע מזה שנים.
" נראה שלוק משתרך מאחור." ג'וניור צחק לעבר האנטר. הם חיכו כמה שניות. עוד כמה שניות. עוד כמה. אבל לוקאס לא הגיע, ולא נראה בשום מקום. מתוך הגלים העזים הופיע לפתע הגלשן שלו, מנותר ממנו, ובלי זכר שמישהו אי פעם היה עליו.
" בוא!" האנטר אמר בפאניקה ושחה מהר לכיוון החוף. " אני אלך אל המציל, אתה תתקשר למשטרה." הוא ניסה להישמע כמה שפחות מפוחד, למרות שהיה קשה שלא לשים לב לרעידות שבקולו. שניהם שחו אל החוף, משאירים את הגלשן הבודד בים.

לוקאס צפה בקו המים שהלך והתרחק ממנו, בעודו נמשך אל קרקעית הים על ידי מה שהרגיש לו כמו זרוע ציד ענקית שעטפה כמעט את כל גופו, מה שהתגלה באמת כזרוע ציד, הזרוע הכי ענקית שאי פעם ראה, בעצם, זרוע הציד היחידה שראה. זה היה בושה להודות בזה, אבל על כמה שהוא אוהב את הים, היצורים שחיים בו- הוא מסמפת פחות.
הוא הכה את הזרוע כמה שיותר חזק כדי לנסות להשתחרר, אבל צפיפות המים לא עזרה לו, והוא בקושי דגדג אותה. היה קשה לו להחזיק את הנשימה שלו לאורך הרבה זמן. במהרה הוא קיבל את העובדה שככה כנראה הוא ימות. הוא נתן לגרון שלו להיפתח ולשאוב אליו את המים אל תוכו, למלא את ריאותיו ולחנוק אותו.
זה לא קרה. הוא הרגיש את המים שמפיצים אותו מבפנים, אבל הוא לא נחנק, הוא הצליח לנשום.
" לא יכול להיות." מלמל לעצמו בפחד. הוא לא האמין, הוא הצליח לדבר מתחת למים, בבירור, הוא הצליח להבין כל מילה שיצאה מפיו. עכשיו הוא הבין מה קורה לו.