יום אהבה ישראלי שמח, יקרתי

ושוב, אני יושבת לבד. המיטה הלא מוצעת, הנורה שמאירה באופן חזק להחריד, מוזיקה טראגית מתנגנת כמו כל יום אחד ואת נמצאת אי שם, נותנת את כל כולך למען מדינתך שלא כרצונך.
כואב לי לחשוב כמה את רחוקה ממני, כואב לי לדמיין פגישה מיוחלת במחשבה הנוראית שמשהו רע יקרה. כואב לי לחשוב על היום בו דרכינו יתפצלו ואת תעזבי אותי.
אני רוצה לאחוז בידך החמימה, לחבק אותך, לשמוע אותך שרה את אחד השירים האהובים עלייך, אבל זה לא אפשרי.
אני רוצה לתת לך לטעום משהו שהכנתי, להראות לך משהו שציירתי, לספר לך משהו שקראתי ולקבל תגובה אמיתית, חיה ונושמת. מבט, מילה שנאמרת, משהו להיאחז בו.
בואי נטייל לנו בקניון עם כובעים חסרי משמעות ועניבות, ניתן לאנשים לבהות, נישאב לתוך חנות ספרים ובתוך חנות תכשיטים נמצא את ראי ינפתא על שרשרת עם אייל. בואי נחזיק ידיים ונדבר כאילו אין סביבנו אף אחד, ואז נשתלט על כיסאות המסאז' בקומה העליונה לעוד חצי שעה. בואי נהנה, נחזיק ידיים, נתחבק ונחליף עבודות אומנות ולא נשים לב לסביבה. נהיה יחד, נהנה…
בואי נהיה מאושרות, קרן שמש יקרה.
אבל זה לא יקרה.
והיום, את יודעת איזה יום היום? זה יום האהבה. כמעט כל יום האהבה לא דיברנו כלל, כי את עסוקה.
את יודעת שאני חושבת עלייך? את אור השמש שלי, שמבצבץ מבין עננים כבדים וממלא אותי באושר.
האם גם אני הופכת אותך למאשרת?
האם את יודעת, שאף להקה לא הצילה אותי? אף סרט, סדרה או ספר? לא, יקירה, זו היית את.
הלוואי והיינו יכולות להיות יחד, אף לדקה נוספת.
הדמעות עומדות בעיני בעודי כותבת את המכתב הזה שאת עצמך לעולם לא תקראי, מאיימות לגרום לי לייבב כתמיד.
אני אוהבת אותך, סנה. יותר מהכל. ומעולם לא אהבתי ככה מישהי. אני חושבת לעצמי שאולי זה מה שנקרא אהבת אמת.
ליקום אכפת מאיתנו מספיק בשביל להפגיש אותנו, האם יהיה לו אכפת מספיק לא לתת לנו להיפרד?
אני מניחה שאני אפסיק לכתוב עכשיו, כי הלב שלי מתמלא ברגשות שמוחי לא יכול לחשב.
יום אהבה ישראלי שמח יקירתי, דעי לך שאני אוהבת אותך. את יקרה לי.