לבכות בשקט
איך מפסיקים תחושה צורבת כזו של כאב?
כל מחשבה תמימה מרחיבה ומסדיקה את הלב , שם, עמוק, מצד שמאל.
כל כך כואב לי שאני לא בטוחה אם מה שאני כותבת נשמע הגיוני בכלל.
אבל אני מניחה שזה מתאים, מילים לא הגיוניות לכאב לא הגיוני.
כל הדפדפת שאני כותבת עליה כבר סדוקה ומקומטת מהדמעות שהיא ספגה בתקופה האחרונה.
הפעם האחרונה שהרגשתי סוג כזה של כאב היה במשבר גיל, רק שהפעם הכל מרגיש אמיתי יותר, חד יותר.
הפעם היו כאן רגשות, קרתה פה בגידה, בי, באמון שלי.
נפגעתי מהאדם היחיד בכל העולם שסמכתי עליו בעיניים עצומות, שבחרתי להאמין בו ב-100%, וטעיתי, אפשר לסמוך רק על עצמי.
הדמעות חונקות לי את הגרון, אני רוצה למצוא מקום שאני אוכל להתפרק בו בלי שיפריעו לי שאני אוכל להוציא בבת אחת את כל מה שאני מחזיקה בבטן, ליפני שאני מתפוצצת.
אבל אני לא מצליחה בהזדמנויות שיש לי, כל מה שיוצא הן כמה דמעות איפוק.
אני מניחה שהסיבה שאני לא נותנת לעצמי להתפרק היא שעכשיו אין מי שיאסוף את השברים, אין מי שיתפוס אותי בנפילה, שיגרור אותי בעודי צורחת בבכי לכיוון הים, אין לי יותר את הכתף התומכת, המנחמת והסלחנית שהתרגלתי אליה ב-3 שנים האחרונות שהצילה אותי במצבים מסוכנים והרימה אותי ממצבים מייאשים.
הינה עוד סיבה למה אני לא יכולה להתפרק, אמא מרשה לעצמה להיכנס לי לחדר ולחטט לי בחיים, לא שאני מסתירה ממנה משהו ,אבל אני שונאת את התחושה שמרחמים עליי, אני רוצה להתפלש בדיכאון שלי לבד ולא נותנים לי.
ממתי ניהיה כלכך קשה למצוא מקום לבכות בו בשקט?
תגובות (2)
אהבתיי
תיארת ממש טוב
סיפור ממש יפה
דירגתי 5
תודה