סיפורי ערסים :) אלירן ותהל עונה שנייה פרק 42

עונה שנייה פרק 42 :)

– " יש לי יום הולדת פעמיים בשנה ? " שאלתי כשנכנסתי הביתה.
" מה ? " אמא שלי שאלה לא מבינה.
– " אנחנו כל המשפחה ביחד רק בימי הולדת , מה קרה ? " שאלתי.
" לא משהו מיוחד " אבא שלי ענה.
אני רגילה שכל היום ההורים שלי בעבודה , מרגיש לי מוזר.
– " אוקי , אני במקלחת " אמרתי.
" מהר , אוכלים היום ביחד " אמא שלי אמרה.
– " תגידו הכל בסדר ? " שאלתי לא מבינה.
" למה שלא יהיה בסדר ? " היא שאלה.
– " ממתי אנחנו אוכלים ארוחת ערב ביחד ? " שאלתי.
" שנינו חזרנו היום מוקדם מהעבודה , חשבתי שיכול להיות נחמד " היא אמרה.
– " חצי שעה גג אני בחוץ " אמרתי בחצי חיוך ועליתי לחדר.
יצאתי מהמקלחת , התארגנתי וירדתי למטה.
האוכל כבר היה על השולחן , אמרתי כבר שמוזר לי?
" לא להאמין, אנחנו בין הערים עם הכי הרבה פשע בתוכה " אבא שלי אמר אחרי שהוא קרא כתבה בהקשר בעיתון.
– " אם אני אצא עם פושע איך תגיבו ? " שאלתי וצחקתי , למרות שבלב בכלל לא צחקתי.
" לא רוצה לדמיין את זה אפילו " אמא שלי אמרה.
אמא שלי הכי דרמה בנושא הזה , לא רוצה לדעת מה יקרה שיתגלה להם שאלירן כ"כ התדרדר.
ההורים שלי הכי קיצוניים בנושא הזה , הם מסוגלים לעבור דירה אפילו.
– " ואם אני ממש יאהב אותו ? "
" זאת סתם שאלה נכון ? אל תלחיצי לי אותי לחינם " אמא שלי אמרה.
– " כן, סתם שאלה " אמרתי.
היה שקט , כבר אבד לי כל התיאבון..
" בשכונה שלנו יש את הכי הרבה פריצות בעיר הזאת " אבא שלי אמר והמשיך לקרוא.
" השכונה עם הבתים הכי יקרים , מה ציפית ? " אמא שלי שאלה.
– " מה חשבת שהגנבים מפגרים ? " גיחחתי.
– " אבל מה הסיכוי שיפרצו לנו שוב ? " הוספתי.
" תאמיני לי שיש סיכוי " אבא שלי אמר.
– " תלחיץ אותי עוד זה בסדר " אמרתי , אני לבד במשך כל היום..
" יש לנו מצלמות אל תדאגי " הוא אמר.
– " הגנב הקודם הצליח לנטרל אותן , מה הסיכוי שהבא לא יצליח ? " שאלתי.
" הוספנו אזעקה , אותה יהיה קשה לנטרל " הוא אמר.
– " זה לא מוזר שבפריצה הראשונה לא לקחו כלום ? " שאלתי.
" כן גם אני חשבתי על זה באותו רגע " אבא שלי אמר.
– " צריך להגיד על זה תודה " אמא שלי אמרה.
– " כן יכל להיגמר יותר גרוע " אמרתי.
" למה את מתכוונת ? " אמא שלי שאלה.
התעוררתי בגלל שהוא נגע בי , לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם לא הייתי מתעוררת..
– " בכללי " עניתי , לא סיפרתי להם שהוא נגע בי.. הם היו מספיק לחוצים לדעת שהייתי איתו לבד.
התחילו לעלות לי פלאשבקים , אותו יום של הפריצה..
הגנב היה כולו מכוסה בשחור , ראו לו רק את העיניים.. עיניים כ"כ מוכרות.
אני שמעתי את הקול שלו , חשבתי שאני בחלום אבל זה היה קול אמיתי.
הוא שמע שאני מתעוררת ושתק , לא הצלחתי לזהות מה הוא אמר.
אבל במגע שלו היה משהו כ"כ ממכר.. מגע מוכר.
נזכרתי בשיחה עם מאי , חשבתי שאלירן הוא זה שפרץ ,
חחח הייתי מטומטמת אובססיבית אז הא ?
אבל אלירן נהפך להיות מישהו שונה.. אני לא אתפלא אם זה היה הוא באמת.
לא, בעצם אין מצב.
הוא בחיים לא היה פורץ לי לבית. אני אאמין להכל , אבל לזה לא!
– " אני בחדר " אמרתי.
" אבל בקושי נגעת בצלחת " אמא שלי אמרה.
– " אני לא רעבה " אמרתי ועליתי לחדר.
שכבתי במיטה , תקועה באותו נושא.
אם אני לא מאמינה לזה שאלירן הוא זה שפרץ לי לבית למה אני לא מפסיקה לחשוב על זה?
ידעתי שאני לא אפסיק לחשוב על זה וחוץ מיזה לא יכולתי להישאר עם החוסר וודאות הזאת ,
החלפתי בגדים ויצאתי לאלירן.