חצי רגל באדמה – פרק 31

Estonian 16/05/2012 680 צפיות אין תגובות

גם לכם קרה שההורים אמרו לכם בלי סוף 'הנמיכו ציפיות'?, כי אם כן, אולי זה הזמן להקשיב להם. ציפיתי שמחנה החצויים יהיה הנאה בכל רגע, אבל היה נדמה לי שעליתי על השרטון שאיתו אני לא מסוגל להתמודד.
אולי זה בגלל שכולם מאשימים אותי בכך שאני משרת של גאיה. טוב, לא כולם, אלא יותר כל האנשים שחשובים לי. אמה, פרסי, אנבת'…
לוקאס סימן לי לשבת לידו, במושבים ליד האמפיתיאטרון, כאשר בינו לבין פרסי יש רווח, שככל הנראה נועד בשביל אמה, כדי למלא את החסר.
אני התיישבתי למדורה, דבר שרציתי כבר הרבה זמן לעשות, אבל פתאום עכשיו הרגשתי כאילו משהו שואב ממני את כל האוויר.
כאילו איזה כוח אלוהי עושה הכל בשביל לדפוק לי את האושר שהיה יכול להיווצר מהמקום הזה, שדות התות, הרעשים של המפלצות, הערפל שמעל הים בכל בוקר, הזריחה.
הפנורמה המרהיבה על היער.
כל זה היה צריך לגרום לחושים שלי להסתחרר, אבל כל מה שהרגשתי זה כאילו כל מבט ששולחים אלי הוא הצלפת שוט מכאיבה בגב, אבל הרבה יותר גרוע מאלו שהאשימו אותי שאני בוגד, הם אלו שגם לא האמינו לי. הרגשתי כל כך נטוש וחסר הגנה, שהרגשתי דמעות מבקשות לשבור את הסכר שבעיניים שלי.
לוקאס הביט בי, וככל הנראה זיהה את ההרגשה הכללית שלי.
"המדורה תשפר לך את ההרגשה" לחש לי לוקאס לאוזן "ואתה לא בוגד, וכל השאר יראו שאתה לא בוגד, ואתה תתרגל למקום הזה, ואתה תהנה פה."
"אבל כרגע זה פשוט נורא" מלמלתי לו באוזן.
"לא נהנת אתמול כשהשתוללת כאן אחרי כולם?" שאל לוקאס.
"לא מצחיק" לחשתי לו.
"אז אל תצחק" הוא אמר לי.
בדיוק אז אמה עברה מולי והתיישבה בין לוקאס לפרסי.
היא נתנה ללוקאס נשיקה חפוזה, ואז התחילו השירים מסביב למדורה.
דמיינתי הרבה זמן שאני אשב ליד המדורה ואשיר עם כולם, אבל עכשיו כל מה שרציתי היה ללכת לישון, לנסות לקרוא לְאִימָא שלי שתחזור, ושאני אוכל לשתף אותה בכאב שלי. ידעתי שהיא היחידה שתוכל להקשיב לי באמת, ואולי גם לתת לי עצה טובה או שניים.
"אני מרגיש לא טוב, אני חוזר לביתן" מלמלתי ללוקאס באוזן, בזמן שבני אפולו סיימו את השיר, וילדים רצו אל המדורה לחטוף להם מרשמלו צלוי.
לוקאס עדיין הביט במדורה, אבל קירב אלי את הראש שלו ואמר :"זה בסדר, לך, אני אבל לוקח את המרשמלו שלך."
חייכתי אליו ויצאתי מהאמפיתיאטרון, בדרך חזרה לביתן אתנה.
הבטתי בדשא הירוק, שהוסט קלות ברוח הקלילה של כמעט סוף הקיץ.
פתאום קלטתי שהחמצתי בית ספר, ואבא בטח ממש דואג לי, ואימי החורגת דואגת שאין מי שיטפל ברומאן בזמן שהיא עושה מסיבת לק בחדר שלה, עם ליטרים של אצֵטון ובקבוקי לק, ובזמן שהיא משחקת במשחקים מטופשים באייפון החדש שלה.
עליתי על הדרגש שלי ונשאתי תפילה חרישית :"אמא, בבקשה תגיעי אלי לחלום."
עצמתי עיניים, מתכסה בשמיכה הדקה, ומסתובב לכיוון הקיר הצבוע בלבן.
נרדמתי מיד, והרגשתי את ההרגשה הנעימה שבה אני פוקח עיניים לרקע הלבן עם הצלליות המסתובבות.
אמא שלי עמדה שם, יפה כמו תמיד. ברגע שראיתי אותה, כבר הרגשתי טוב יותר.
"תומאס!" קראה אִמִי "כבר הצלחת?"
"כן, אני זוכר כל תנועה, ועקבתי אחרי פרסי."
"חכה רגע" היא אמרה, ונגעה לי במצח.
המגע של היד שלה היה קריר, ועם זאת נעים, על פי הפתגם הידוע 'ידיים קרות, לב חם'.
לבסוף היא הורידה את היד.
"יש לך זיכרון מאוד מוצלח" היא אמרה "אני כל כך גאה בך."
הייתי באותו הרגע מאושר, אבל אז הזדנבה לשמחה שלי, דאגה קטנה.
"אמא, מאשימים אותי בכך שאני המשרת של גאיה." אמרתי.
"גאיה?" שאלה אמי, מביטה בי במבט מבשר רעות.
"כן" אמרתי "הם טוענים שהאדמה כאילו עוזרת לי, ואני רב כישרונות מידי, ושאני רץ מהר מאוד, והם מאשימים אותי בכך שאני המשרת של גאיה, למה הם עושים לי את זה?"
"כי הם לא יודעים" אמרה "הבורות גרמה ליותר מלחמות מהרשע, זכור לך זאת תמיד."
זה היה משפט מהסוג שאתנה בדרך כלל אומרת.
אני לא בטוח איך זה קרה, אבל פתאום מצאתי את עצמי מחובק בין זרועותיה, והחיבוק הזה גרם לי להזיל כמה דמעות.


תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
6 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך