" יום אחד תחשבי שננצח " ~ סיפורי ערסים ~ פרק שמונה עשרה

"היום את הולכת לבית הספר." אמי הורידה מגופי את השמיכה וזרקה אותה על הרצפה. הקור הצליף בי, נהמתי.
"לא, אני לא." מלמלתי בעצבים ותחבתי את ראשי מתחת לכרית, שגם אותה היא לקחה והעיפה לרצפה.
"אמא…" התיישבתי על המיטה, משפשפת את עיניי.
"את לא יכולה להשאר בבית. את צריכה ללמוד. אורן גם אמר לי למסור שהטיפולים מתחילים לעבוד." חייכה. אוח… האופטימיות. היא בסוף תהרוג את כולנו. וכנראה שאותי ראשונה.
"אני לא רוצה שיסתכלו עליי ברחמים." אמרתי וקמתי מהמיטה, מתקדמת אל השירותים, היא אחריי. ככה בעצם היא קיבלה את הסימן שאני הולכת לבית הספר. "אז מה אם יסתכלו? תתעלמי. את ילדה חזקה, מבטים לא שוברים אותך." ליטפה את קרחתי בזמן שצחצחתי את שיניי. באיזשהו מקום היא צודקת. אבל כרגע אני מעדיפה להדחיק את המקום הזה. להרחיק אותו ממני. ירקתי את המישחה המעורבבת במים לתוך הכיור "טוב." אמרתי ביובש, היא חייכה.
"תרדי זריז, אסי יקפיץ אותך לבית הספר." נשקתה למצחי ויצאה מהשירותים. אחריי ששמעתי את הדלת נסגרת הרשתי לעצמי להסתכל במראה. העברתי את ידי על קרחתי, על פניי החיוורות, על זרועותיי הדקיקות. הייתי נראת כל כך חולה… אם רק הייתי יכולה לאכול יותר… אבל לא, ההקרנות לקחו לי את כל התיאבון הגדול שהיה לי. דמעה בודדה זלגה על הלחי הימנית שלי. לא הרבתי לבכות בגלל המחלה. ידעתי שאני חייבת להשאר חזקה. אך באותו הרגע פשוט נשברתי. עוד דמעה, ועוד אחת, ואחריהן שטף של דמעות מלוחות אשר השאירו שבילים קטנים ורטובים על לחיי. התיישבתי בפינת חדר השירותים, מכונסת בעצמי, מקופלת, כמעט ולא נראת מרוב שהייתי קטנה באותו הרגע. אחריי כמה דקות התאפסתי על עצמי, קמתי מהרצפה, שטפתי את פניי וחזרתי לחדרי. לבשתי את חולצת בית הספר אשר לא לבשתי זמן כה רב, ג'ינס שפעם היה צמוד עליי, שעכשיו היה רופף ורחב על רגליי הדקיקות מדי, וקפוצ'ון מעל. שמתי את כובע הקפוצ'ון על ראשי הקירח, ויצאתי מהחדר, יורדת לסלון.
"בוקר טוב…" מלמלתי.
"תאכלי." אמי הניחה מולי צלחת מלאה בירקות חתוכים.
"אני לא רעבה, אמא." מלמלתי והרחקתי את הצלחת ממני.
"אני שמח שאת חוזרת לבית הספר." אמר אסי ואימץ אותי לחיקו, מלטף את קרחתי. היחסים שלי ושל אסי השתפרו בזמן האחרון.
"עידו בטלפון." אמי נכנסה שוב למטבח, ידה על שפורפרת הטלפון.
"אני לא מעוניינת לדבר איתו." אמרתי בשקט.
"הוא אומר שזה חשוב." היא הביטה בעיניי. נאנחתי ולקחתי ממנה את הטלפון, מצמידה לאוזני.
"מה?" רטנתי.
"אני צריך אותך, דני." הוא השתעל, ליבי נצבט. הוא היה נשמע כל כך רע… כל כך חלש…
"מ…מה קרה?" גמגמתי, קמה מהכיסא.
"ה…המחלה. היא חזרה והתפשטה במהירות." אמר בקול חלש, הדמעות כבר החלו מציפות את עיניי.
"איפה אתה?" שאלתי במהירות, הוא השתעל שוב.
"בית החולים תל השומר." אמר, גופי רעד.
"מתי שעות הביקור?" שאלתי.
"שמעתי שאת הולכת לבית הספר, אני גאה בך, דני." אמר לפתע בקול רך.
הדמעות חנקו את גרוני, "מתי אני יכולה לבוא לבקר אותך?" שאלתי.
"אחריי יום הלימודים." אמר בשקט.
אליאור נכנס לבית, מביט בי במבט מודאג מעט.
רגע, מה?
"טוב." לחשתי בקול שבור.
"אני מצטער על הכול, דניאל." אמר בכבדות. "התגעגעתי אלייך." אמר וניתק.
התיישבתי על הספה, הדמעות זולגות על לחיי.
אליאור התיישב לצידי, מביט בי.
"מה קרה?" שאל בקול רך, רכות שעוד לא השתמש בה איתי.
"כ…כלום. הולכים?" שאלתי, קמתי מהספה ותליתי את תיקי על כתפי.
הוא נאנח, ובדיוק אסי יצא מהמטבח.
"יאאלה." אמר ויצאנו מהבית.
~
זה כבר היה אמצע יום הלימודים. מבטים מלאים ברחמים נשלחו אליי, והשתדלתי להתעלם ולא להתפוצץ עליהם.
הקאתי כבר פעמיים, אבל הרגשתי יחסית בסדר. הדבר היחיד ששבר אותי, זה שהייתי בודדה. בודדה יותר מכל אחד בבית הספר הזה.
זו הייתה הפסקה, וישבתי בגבעת הדשא הרגילה שלי. תחבתי את האוזניות שלי לאוזניי, כמו שהייתי לפני המחלה, והקשבתי לשירים האהובים שלי. מוסיקה הייתה הדבר היחיד שהבריח אותי לרגע מהמציאות המטורפת שאני חיה בה. המוסיקה עזרה לי להרגע, לתפוס שלווה.
הרגשתי אוזניה אחת נתלשת מאוזני, ופניתי להביט באליאור שהתיישב לצידי.
"היי, מלכת הקרח." חייך לעברי חיוך מתגרה, נהמתי. רק הוא חסר לי עכשיו.
"למה את לבד?" שאל, מביט אל עבר מגרש הכדורגל אשר היה כמה מטרים מאיפה שישבנו.
"כי אין לי עם להיות. " אמרתמ בפשטות ומשכתי בכתפיי. זה לא היה פשוט כמו שהוא בטח חשב. זה שבר אותי שלא הייתה לי חברה טובה, או ידיד הומו נחמד. או סתם ידיד, שהוא לא הומו.
"למה בכית בבוקר?" שאל. הבטתי בו, פעורת פה, אך הוא היה רציני למדי.
"עידו בבית חולים. המחלה שלו תקפה שוב." נשככבתי על הדשא והבטתי בשמיים.
"הוא יהיה בסדר." אמר אליאור ונשכב לצידי.
"אף פעם לא הצלחתי למצוא עננים שדומים למשהו. תמיד רואים בסרטים כל מיני חיות בעננים, אני רואה רק עננים." לפתע אמרתי. למה אני מדברת איתו? אני שונאת אותו בכלל.
"הנה, תסתכלי על הענן שם." אמר והצביע על ענן אקראי.
"לפי דעתי הוא דומה לפיל, הנה, רואה? זה החדק, פה הזנב." אמר, מצביע על האיזורים אשר תיאר. לא האמנתי שזה אליאור. הנחתי את ידי על מצחו, הוא גחך, "מה את עושה, משוגעת?" הביט בי כאילו נפלתי מהשמיים.
"בדקתי אם יש לך חום." צחקתי.
הוא הניח את ידו על מצחי, חיוך מתגרה על שפתיו, אך החיוך הזה נעלם כמעט ומיד.
"מה קרה?" שאלתי.
"את רותחת מחום, דניאל."