מתחילים מחדש- פרק 7

נקודת מבט שי
"לא זה לא זה, הינה זה! יא'2." נאנחתי אנחת שמחה. העפתי מבט בשעון שענדתי על ידי, השעה הייתה שמונה ורבע.
"בדיוק בזמן!" מלמלתי בלחש כששמעתי את הצלצול.
פתחתי את דלת הכיתה, הכיתה כבר הייתה מלאה בתלמידים שישבו בשולחנות והמורה כבר הייתה בכיתה. איך שראו אותי עמדת בפתח כל המבטים הופנו אליי.
"שלום, אני שי, שי מזוז, אני חדשה." אמרתי וחייכתי חיוך ביישני, כל התלמידים שישבו בכיתה החלו לבחון אותי מכף רגל ועד ראש, הרגשתי כמו במבחן, אבל אני כבר רגילה להרגשה הזאת.
"אז את שי, נעים מאוד אני דורית, המחנכת שלך." אמרה המורה.
"את יכולה לשבת שם, ליד הגר, גם היא חדשה." אמרה המורה והצביעה על המקום הריק ליד הגר.
צעדתי בצעדים קטנים למקום הריק ליד הגר והנחתי את הדברים שלי. והשיעור התחיל.
~
"הצלצול הגואל…" מלמלתי בשמחה, אחרי ששעתיים של היסטוריה הסתיימו להן.
את ההפסקה העברתי בכיתה יחד עם הגר. היא ממש חמודה, התחברנו דיי מהר. וגם שתינו חדשות ככה ששתינו חווינו את אותו הדבר אז היה לנו קל למצוא מכנה משותף.

נקודת מבט מוראל
"אתה לא תדבר על אבא שלי שמעת!" אמרתי בטון עצבני ואגרפתי את ידי מכין אותה לאגרוף שהפינוקי הזה הולך לקבל ממני בעוד פחות מדקה.
"מוראל די, הוא לא שווה את זה. תאמין לי." אמר שקד בניסיון להרגיע אותי.
אבל אני באותו רגע לא שמעתי כלום, לא רציתי לשמוע כלום. הייתי דרוך ומרוכז כרגע הייתה לי רק מטרה אחת. האגרוף שיפגוש את הפנים של הפינוקי הזה בעוד פחות מדקה.
עילאי עמד מולי וחייך אליי חיוך מתגרה.
"נו, בוא נראה למה אתה מסוגל." אמר עילאי בהתגרות.
"למה אני מסוגל הא?" מלמלתי בעצבים. ידי כבר הייתה מאוגרפת, מוכנה לאגרוף שעליה לתת לפינוקי הזה.
תפסתי בחולצתו של עילאי, בכל רגע ידי המאוגרפת תפגוש את פניו המעצבנות של עילאי.
"אסולין!" ואז לפתע נשמעה צעקה. הסטתי את מבטי לכיוון שממנו נשמעה הצעקה עדיין ידי אחזה בחולצתו של הפינוקי הזה.
"תוריד את הידיים שלך מיד!" צעק המנהל והחל להתקדם לכיוונינו. בלית ברירה שחררתי את אחיזתי בחוזקה מחולצתו של עילאי מה שגרם לעילאי ליפול על הרצפה.
"אדון אסולין, תתלווה אליי למשרד בבקשה." ביקש המנהל.
אוח אני שונא אותו, שונא אותו.
עילאי חייך אליי חיוך מרוצה.
"חכה חכה, אני עוד לא סיימתי איתך." אמרתי באיום.
"אסולין! למשרד. עכשיו!" צעק המנהל.
יש לו מזל לפינוקי הזה, למה אם המנהל המעצבן הזה לא היה מגיע הייתי הורג אותו, הורג אותו.
~
"אני מאוד מצטער אדון אסולין, אבל אלימות לא בבית הספר לא תתקבל על הדעת." אמר המנהל.
כבר שעה ומשו שאני נמצא במשרד שלו. המנהל הזה אוכל לי את הראש יותר משעה. אוח כבר היה עדיף לשבת בכיתה וללמוד היסטוריה מאשר לשמוע את הזיבולי שכל שלו.
"בכל מקרה, אני נאלץ להתקשר לברוך וסיגל לדווח להם על ההתנהגות שלך, שלא נדבר שאיחרת כבר בפעם החמישית במשך כל החודש הזה. אני כבר לא יודע מה לעשות איתך אדון אסולין." אמר המנהל והביט בי במבט רחמים.
"טוב זהו זה השיחה נגמרה?" שאלתי וקמתי ממקומי בלי לחכות לתשובה.
"אסולין! גש הנה מיד, השיחה תיגמר כשאני אגיד שהיא נגמרה, זה ברור?" אמר המנהל באיום.
"א' השם הוא מוראל, מוראל. מ ו ר א ל. ב' מבחינתי השיחה הזאת נגמרה, כבר שעה וחצי שאתה אוכל לי את הראש עם החפירות שלך. ג והכי חשוב להתראות, או שבעצם לא." אמרתי וטרקתי את הדלת אחריי, השארתי את המנהל פעור פה וחסר מילים.
"ברוך שפטרנו." מלמלתי וחייכתי חיוך מרוצה.
יצאתי לחצר חיפשתי את שקד אבל לא ראיתי אותו. החצר כבר הייתה ריקה מילדים, הנחתי את תיקי על אחד הספסלים שהיו בחצר ושמתי את ראשי על התיק ושכבתי על הספסל.
"קצת מנוחה לא תזיק." מלמלתי לעצמי ועצמתי את עיניי.

נקודת מבט שי
הפעמון שוב צלצל והכיתה החלה להתמלא מחדש, המורה נכנסה לכיתה והתחיל לו שיעור גיאוגרפיה
איכ שונאת גיאוגרפיה. עוד בבית הספר הקודם שלי לא חיבבתי את גיאוגרפיה, וגיאוגרפיה לא ממש חיבבה אותי.
"המורה?" שאלתי כשהרמתי את ידי.
"כן שי?" שאלה המורה.
"אני יכולה לצאת לשירותים?" שאלתי.
"כן, רק תשתדלי לחזור מהר." אמרה המורה. הנהנתי בראשי ויצאתי.
"שאחזור מהר? אני לא הייתי בונה על זה." מלמלתי בלחש לאחר שסגרתי את דלת הכיתה אחריי.
ניצלתי את הזמן החופשי שהיה לי ושוטטתי בבית הספר, הרי בבוקר לא הספקתי לראות את כל בית הספר.
יצאתי לחצר, החצר הייתה ריקה מילדים. טוב נו הגיוני כולם עכשיו בכיתות לומדים.
המשכתי לשוטט בחצר ואז ראיתי מישהו שוכב על אחד הספסלים, מהסקרנות התחלתי להתקרב בצעדים קטנים ועדינים לאותו אחד בשביל לא לעורר את תשומת ליבו.
ככל שהתקרבתי יותר ויותר אותו ילד ששכב על הספסל היה נראה לי מוכר. המשכתי להתקדם לכיוון אותו ילד.
"מוראל?" מלמלתי בלחש. אבל הוא לא ענה. התקרבתי אליו יותר וראיתי שהוא בכלל ישן. חייכתי לעצמי חיוך ממזרי והחלטתי לנצל את ההזדמנות לעוד מעשה קונדס קטנטן.