אויב הממלכות-פרק1-טיחל

מריון עמדה על החומה, נקודת התצפית האהובה עליה, כמו בכל יום היא השקיפה על הבתים, הכול נראה שליו, כתמיד.
טיחל לא יכלה להראות יפה יותר, מריון אהבה את הצניעות הרבה, את הפשטות וכמובן שאת תפקידה כשומרת הממלכה, אך דבר מעולם לא קרה שם,
אף מפלצת לא הגיעה, אף תקיפה, שום דבר- היא לא הייתה מתנגדת למעט…אי שקט, בהתחשב בעובדה שמאז ומעולם אף מפלצת לא תקפה את הממלכה, או נכון היה יותר לכנותה כפר.
מריון הביטה סביב, שוקעת בנוף הרגוע, מאחוריה יער עבות צמח במלוא הדרו, היא צפתה בכל עץ מאז התמנתה לשומרת, אילו עצים גדלו ואילו עתידים לקרוס.
סוסים רעו בין העצים, מלטשים את עשבי הבר הגבוהים, מריון הבטה בהם וחייכה, השיער החום_בהיר שלה התנופף מאחוריה והצליף באוויר בפראות.
"מריון." קול הדהד מאחוריה, כבר ימים שלא נכנסה לביתה ונרדמה במיטתה, היא ישבה במשך כמה חודשים שלמים על החומה.
היא הסתובבה לעברו, זו הייתה נערה, בערך בגילה, היה לה שיער בהיר וקצר ועיניים גדולות בגוון ענבר, כשל מריון.
"סמנתה?" שאלה מריון.
סמנתה הייתה אחותה הצעירה בת השתיים-עשרה, צעירה ממריון בשבע שנים.
"זו אני, חשבתי להביא לך מעט מזון, את נמצאת כאן חודש לפחות." אמרה סמנתה, היא התיישבה על חומת האבן הרחבה והניחה למולה את סלסלת הקש שהביאה איתה. "התיישבי."
המילה הצטלצלה באוזניה של מריון כפקודה, ובצדק, היא כעסה על עצמה, שבילתה שעות על גבי שעות על החומה במקום לארח למשפחתה לחברה.
מריון שלפה את חרב השנהב שלה מתוך חגורת מכנסי הציידים שלה, היא לא עשתה זאת לרוב אך הפעם המקרה היה שונה, היא לא יכלה לסרב לסמנתה.
"יש לי מעט לחם, פירות ו…נתחי בשר חזיר," אמרה סמנתה, היא שלפה שקית בד קטנה ומשובצת ושלפה מתוכה חתיכת בשר מיבש, "אני מתנצלת שהן לא טריות, אבל-"
מריון כבר נגסה בה, עבר הרבה זמן מאז טעמה אוכל טוב שכזה ולא דווקא פירות יער, הם לא השביעו אותה כלל.
"סמנתה, את הגעת הנה כדי לדבר איתי, נכון?" שאלה מריון, היא נגסה בתפוח אדום כדם.
"כן, אני הגעתי כדי לדבר, כיצד ידעת?" שאלה סמנתה.
מריון צחקקה. "תחושת בטן."
"אמא ואבא, הם…החליטו שאסור לך לחזור הביתה, הם- שונאים אותך." גמגמה.
מריון החווירה, החיוך נעלם מפניה. "הם…שונאים אותי? הם אמרו זאת?"
סמנתה הנהנה והשפילה את מבטה מטה.
מריון לא האמינה, הוריה שונאים אותה?! הדבר לא נתפס בעיניה, הסיבה היא התפקיד שלה? כשומרת הממלכה?
"מריון, לא התכוונתי לספר לך. הם מפחדים," אמרה סמנתה, "ממך."
מריון נטלה את חרב השנהב שלה השליכה אותה מאחוריה בלי לראות לאן.
"אני אוכל לדבר איתם?"
סמנתה הביטה במריון בדאגה. "לא, הם לא מרשים לך להיכנס לביתם."
"היכן אני אגור?! כיצד אשיג מזון?" רטנה מריון.
"החרב שלך-תוכלי לצוד," אמרה סמנתה, היה נדמה למריון שהיא מנסה לשפר את האווירה.
"ואם תרצי אסדר לך מקום לינה…"
מריון נאנחה, "את לא מסוגלת."
"אני אוכל לנסות, לא אתייאש עד שאמצא!" סמנתה קמה, היא הרימה את סלסלת הקש.
"להתראות." אמרה מריון, היא נופפה אל אחותה בעצב.
"להתראות, מריון." סמנתה צעדה לכיוון הממלכה, משאירה מאחוריה את מריון ההמומה.
"פירות!"
"עופות!"
"ירקות!"
קולות השוק מילאו את מוחה של מריון, היא סרקה את הדוכנים, כל אחד מהם החדיר אליה זיכרונות, חלקם טובים וחלקם רעים.
היא בחנה דוכן מלא בפסלי קרמיקה קטנים, רוכלת זקנה ישבה למולם והביטה בהם, היא לא התיקה את מבטה מהם.
"סלחי לי?" מריון דפקה על שולחן העץ הקטנטן ששימש כדוכן.
הרוכלת שתקה. "גברתי?"
היא התנערה ושלחה מבט מפחיד אל מריון, היא הביטה הישר אל תוך עיניה הזהובות של מריון.
"כן עלמתי? את מעוניינת בפסל? לידיעתך אלו פסלי תפילה קדושים מאוד, הם מקודשים במגעה של טיחל." היא הרימה אחד מהפסלונים בידיה המקומטות והרועדות, והציגה אותו לפני מריון.
"לא תודה…" אמרה מריון, "אני מחפשת מישהו שמוכר נשקים, אני שומרת הממלכה כך ש-"
"שומרת?!" על שפתיה היבשות של הזקנה נמתח חיוך רחב. "מדוע לא סיפרת?"
"את יודעת היכן מוכרים נשקים? אני אודה לך מאוד," אמרה מריון, היא התעלמה מדבריה של הרוכלת.
"אם כך, קחי פסלון, את זקוקה לו, אתן לך אותו כמחווה לטיחל. אקווה שהיא תושיע אותי מצרותי על מעשי הטוב- בעיקר כשהגשתי מנחה למושיעת הממלכה שלנו, השומרת!"
מריון ניסתה לפצות את פיה אך מוכר מהדוכן שממול צעק,
"השומרת נמצאת כאן!"
תוך רגעים ספורים התגודדו מסביב מריון כעשרים ילדים.
הם הציפו אותה בשאלות שקשורות לתפקידה, לגילה, ואפילו לשמה. הם הצטופפו עוד ועוד… עד שמריון שקעה בתוך ים האנשים.