מלאכית, שטן והילד שבניהם- פרק 5 (הגיע הזמן שתגיבו…)

אחרי המפגש עם סקאיי הבנתי שאין לי יותר סיבה להישאר ועשיתי את דרכי לכיוון הספה, כדי לומר לבילי שאני הולך.
כשמו שחשבתי שיקרה, סת' ולי השתלתו על המקום שעליו ישבתי ליד רובי, רק שעכשיו זה כבר לא כל כך עניין אותי.
"היי בילי, נראה לי שאני אלך," חייכתי לעבר חברי הטוב.
"למה? המסיבה עד לא התחילה," נראה שהוא לא מבין למה אני מחייך. פשוט לא הצלחתי למחוק את החיוך כי בכל פעם שעצמתי את עיניי דמיינתי את פניה המחייכים של סקאיי.
"אני לא מרגיש כל כך טוב…" מלמלתי.
"ואפילו לא שתית…" גם בילי מלמל. "אז אני אלווה אותך," הוא חייך באכפתיות.
"אני אעשה את זה," רובה קמה ממקומה לצד לי וסת' וחייכה עלי באדיבות. הייתי צריך להתנער כדי להביט בה ישורות.

"חבל שאתה הולך עכשיו," היא אמרה בשקט אחרי שסגרה את הדלת הראשית של הבית.
"אני באמת לא מרגיש כל כך טוב," כל כך שמחתי על זה שאני שקרן מצטיין.
"בכל מקרה היה לי ממש כיף איתך, למרות שבילית את רוב הזמן בשירותים," היא צחקקה.
"כן, אני לא כל כך טוב במסיבות," שפשפתי את עורפי במבוכה.
"אי אפשר להיות גרוע במסיבות, בפעם הבאה תישאר קרוב עליי אני אעזור לך," היא חייכה חיוך לבן.
"תגידי את מכירה ילדה בשם סקאיי?" שאלתי מתוך דחף לדעת. רובי נעצרה.
"לא שאני מודעת לכך, למה?" היא שאלה ונעצבה בי זוג עיניים חומות וגדולות.
"היא הייתה במסיבה, כלומר פגשתי אותה… בדרך לשירותים," חשבתי שעדיף להשמיט את זה שנפגשנו בשירותים עצמם.
"אני לא מכירה אף אחת בשם סקאיי, אולי היא חברה של בילי…" היא אמרה למרות בנימת קולה היה משהו מוזר, שמץ קטן של קינאה אולי?

כשחזרתי הביתה הייתי מותש, לא יכולתי לחשוב על דבר מלבד לישון על המיטה המתפרקת שלי. חלצתי את נעלי בביתה ובלי כל עיקובים מיותרים נשכבתי על המיטה ונרדמתי.

בחלומי ישבתי בבית קפה קטן ונעים, השמש בחוץ העירה באור חמים את העולם הדמיוני והשמיים היו כחולים. כמעט יכולתי להנות מהכול אילולי חלקתי שולחן עם אמא שלי.
"כמה טוב לראות אותך כאן, דניאל," היא חייכה חיוך בוהק מידי.
"אל שתחקי אותה, אני יודע שאני כאן בגללך," אמרתי. זה לא הפריע לאימי, היא נופפה בידיה ושני כוסות הופיעו על השולחן.
"שוקו קר הוא האהוב עליך, נכון?" שאלה בחיוך. לא עניתי אבל ידעתי שהיא יודעת שכן.
"ובכן דניאל, אני בטוחה שאתה יודע למה אתה כאן," היא חייכה שוב.
"אני מציע לך למחוק את החיוך מהפנים כי אני ממש לא הולך לעזור למלאכים," אמרתי ולא הבטתי בעיניה שהיו זהות לשלי.
היא צקצקה בלושנה כאילו אמרתי עכשיו איזו מילה גסה. "דניאל באמת, אתה כבר ילד גדול. אתה אמור להבין לבד את גודל החשיבות של המלחמה, ובכלל את גודל החשיבות שלך בנושא הזה."
"במילים אחרות, את רוצה שאני יעזור למלאכים אבל את שוכחת דבר אחד חשוב," אמרתי.
"ומה הוא? היא שאלה וסוף סוף החיוך המושלם ירד מפניה.
"את נטש אותי!" צעקתי. "למה לי לעזור לך?!" שאלתי מתוסכל. בסך הכל רציתי שמשהו יבין אותי! זה יותר מידי לבקש?!
"הו בן שלי," היא אמרה בקול רך שהיה יכול בקולות להישמע כמו קול של אמא אוהבת. "תמיד השגחתי עליך, אפילו עכשיו במסיבה המטופשת של בני התמותה. גם כשעזבתי אותך, זה היה רק כי הייתי חייבת," היא נראתה על סף בכי. "אתה יודע, עם הבחירה הייתה בידיי הייתי לוקחת אותך איתי, ושומרת אותך הכי קרוב שאני יכולה. אבל מכיוון שיש בך גם… גנים אחרים אני לא יכולה לעשות זאת, אלה עם כן תצטרף לשורות המלאכים וננצח במלחמה. אתה תהפוך למלאך ואני אוכל לשמור אותה קרוב אלי לנצח," היא סיימה את דבריה בעד אחד מחיוכים המושלמים שלה, חיוך שהיה מלא סיפוק.
"דבר ראשון המסיבה לא הייתה מטופשת ובני התמותה הם החברים שלי. דבר שני את משקרת, לא רצית אותי בדיוק כמו שהוא לא רצה אותי, בגלל זה נטשתם אותי בעיירה הכי דפוקה שיכולה להיות. חייתי את רוב חיי כמו כלב וזה לא עניין אותך בכלל, בדיוק כמו שזה לא עניין אותו.
רק כשהגורל שלי לאורה התחיל להיכנס לתמונה נזכרתם שיש לכם בן, נזכרתם בי והתחלתם להציק לי כדי שהצטרף לשורותיכם, אז תראו איזה קטע, כל מה שתגידו רק יגרום לי להתרחק יותר, זו לא המלחמה שלי וככה זה ישאר!"

אחרי שסיימתי את הנאום שלי התעוררתי מלא זיעה קרה.