ערפילים – פרק ראשון

אני נעמדת מול המראה ומכניסה את העדשות, ירוקות, תמיד ירוקות. הלוואי שהייתי יכולה להסתובב איתן כל הזמן ולא לשים להוריד, לשים להוריד אבל יש לי כאב ראש אם אני מסתובבת יותר מכמה שעות עם העדשות. אני מוציאה מהארון גופייה שחורה ולובשת אותה ביד אחת, וביד השנייה משטחת את הכנפיים שלא יבלטו מהחולצה. \"אל! ארוחת בוקר.\" שמעתי את אחותי הגדולה צועקת לי לבוא. ירדתי וכמו תמיד הרגשתי צורך להיות כמוה, לפחות מבחינת המראה. יש לה עיניים כחולות בהירות, אז היא לא צריכה לשים עדשות, הכנפיים שלה היו עדינות יותר משלי וזה לא היה סיבוך לסדר אותן מתחת לחולצה כל בוקר, ומעל הכול, לא היו לה ניבים אז היא יכלה לחייך בחופשיות. התיישבתי ליד השולחן והתחלתי לאכול. למען האמת אני לא חייבת לאכול, או לשתות, אבל אני עושה את זה בשביל הנימוס. סיימתי חצי מהקערה והורדתי אותה מהשולחן, מתעקבת במטבח בשביל להסתכל במראה, ועדיין נראיתי אותו הדבר. עיניים ירוקות שרק מספר אנשים יודעים שהן לא אמתיות, עור חיוור, שפתיים אדומות ושיער ארוך ושחור. שום דבר לא השתנה במראה. יצאתי מהמטבח ולקחתי את התיק מהכניסה, יצאתי לרחוב. יש לי חמש דקות הליכה עד תחנת האוטובוס, חמש דקות שבהן אני יכולה לחלום ולעשות מה שבא לי. הגעתי לתחנת האוטובוס והתיישבתי על הספסל, אני גרה רחוק יחסית מבית הספר. האוטובוס הגיע ועליתי עליו, שילמתי לנהג וישבתי במקום הראשון שראיתי. הנסיעה עברה מהר ותוך כמה דקות מצאתי את עצמי עומדת בשער בית הספר
\"עוד יום חסר משמעות בדרך לחיים הבוגרים\" מלמלתי לעצמי, נכנסתי לבניין האפור הגדול שכולם קוראים לו בית ספר. עצרתי מול התא שלי, מוציאה את ספרי החשבון. למרות שזה לא ממש משנה אם אני אביא את הספרים או לא, אני לא מקשיבה בשיעורים. הלכתי לכיתה והתיישבתי במקום הקבוע שלי, בשורה האחרונה בצד. השיעור התחיל והעברתי אותו בציור, ציירתי את עצמי חצויה, חצי אנושית עם עיניים ירוקות, וחצי לא אנושית, עם עיניים סגולות ניבים לבנים וכנפיים שחורות. הוצאתי צבעי עיפרון מהתיק והתחלתי לצבוע, כשסיימתי הציור יצא מציאותי יותר וחי יותר ממה שציירתי עד עכשיו. לשנייה אחרי שסיימתי לצבוע את החצי האנושי שלי השיעור נגמר. קיפלתי את הנייר בקפידה והכנסתי אותו לתיק, לא רציתי שמישהו יראה את הציור הזה. כל שאר היום עבר בערך באותה הצורה, בשיעורים ציירתי ואחריהם קיפלתי את הציורים והכנסתי אותם לתיק, בהפסקת הצהריים יצאתי לחצר ואכלתי את הארוחה שלי בחוץ, רחוק מכל הרעש שבני האנוש עושים. בסופו של דבר זרקתי שני שליש מהארוחה. אבל רציתי לשמר תדמית נורמלית, אז אכלתי את השליש. רק בשביל שלא יחשבו שאני אנורקסית וישלחו אותי לטיפולים. אבל שלא תבינו לא נכון, אני לא מתבודדת, בחברת בני מיני אין לי שום בעיה, הבעיה שלי היא עם בני האדם. כי הם עושים כל כך הרבה רעש, כל כך הרבה לכלוך וזיעה. אני לא מבינה איך אפשר לסבול את זה. חזרתי הביתה באוטובוס, הראש שלי פעם בכאב, אני חייבת להוריד את העדשות האלו. כשאני מגיע הביתה כבר יש לי שגרה קבועה, אני מחליפה לחולצה פתוחה בגב, לרוב היא צבע כחול ים, בשביל הכנפיים. אני מורידה את העדשות, עושה כמה סיבובי תעופה בחדר בשביל למתוח את הכנפיים, ואחרי כל זה אני מתיישבת מול החלון ומציירת את הנוף.יש לנו גינה גדולה ובאמצע יש אגם קטן, כל יום הוא נראה שונה ובגלל זבה אני אוהבת לצייר אותו. היום הוא שלוו והשמש עומדת בזווית נהדרת ומאירה את האגם כך שהוא נראה כמו תמונה מהאגדות. תוך שנייה שקעתי בציור והתנתקתי מכל העולם.