לעוף לכוכבים

"מה החלום הכי גדול שלך?" היה שואל אותי, כשישבנו בחוץ, בשטח הפתוח, והבטנו בכוכבים.
הייתי מתכרבלת בחיקו ולוחשת, "לעוף איתך לכוכבים."
"אנחנו נגשים את זה מתישהו," היה לוחש לי וכורך סביבי את זרועותיו.
הייתי מתקפלת ונצמדת על חזהו, והוא היה מצמיד את ידו לחזי ומרגיש את פעימות ליבי.
הייתי תופסת בידו ולוחצת עליה בחוזקה, בעודו מנשק את צווארי וכתפיי. אם שם לב שרעדתי מקור, תמיד היה מוריד את מעילו ועוטף אותו סביב גופי.
תמיד התחשב, אהב אותי על פי מי שאני, לא על פי גופי.
"למה אתה אוהב אותי?" נהגתי לשאול. לא הייתה סיבה לאהוב אותי, לפחות לדעתי.
הוא היה מושך בכתפיו, ואומר, "ואת?"
הייתי עושה כמוהו, מושכת בכתפיי ונכנסת אל תוך חיבוקו הגדול והחם.
התחילה המלחמה. קראו לו. כשפלשו לעזה, הוא נהרג. כל יום שמעתי את החדשות, ביררתי את שמות ההרוגים, וליבי קפץ משמחה כשלא הופיע שם. אבל יום אחד, מצאתי אותו איפשהו ברשימת ההרוגים הארוכה.
לא בכיתי, לא הצטערתי, לא נלחצתי. רק ליבי כאב, ממחשבה אחת: הוא נטש אותי, הוא עף לכוכבים לבדו. הוא הפר את ההבטחה.
אחרי הרבה שנים, בגלל נהג לא זהיר, גם אני עפתי לכוכבים. אבל כבר לא מצאתי אותו שם.