~דמעות~ פרק 4

ככה ישבנו בערך שעה שלמה ובהינו אחד בשני,לרגע דמיינתי את חבר שלי ואז הוא התסכל עליי ו..
——————————————-
התקרב אליי,הוא המשיך להתקרב ובין רגע בלי ששמתי לב השפתיים שלנו התחברו.
התחלנו להתנשק ובאמצע התרחקתי ממנו ואמרתי
"אתה מכיר את הילד מהטלווזיה שנרצח לפני כמה שבועות?" שאלתי אותו ודמעות זלגו מעיניי
"כן למה?" הוא שאל
"הוא חבר שלי,או לפחות היה." אמרתי והמשכתי לבכות
"כשאת בוכה את לא יפה." הוא התחיל לשיר
התחלתי קצת לצחוק,ליטפתי אותו ואמרתי
"תקשיב עדי,זה לא ילך בנינו וגם אם כן זה יקרה עוד הרבה זמן." אמרתי לו
,למה,אני לא מספיק טוב בשבילך?" הוא שאל
"אתה הכי טוב בשבילי אבל כרגע אני בסוג של חרדה." אמרתי לו
"אני יעזור לך להתגבר עליה בבקשה תני לי הזדמנות,אני יעניק לך את כל מה שתרצי."הוא אמר
"אני לא מהבנות שהסיבה היחידה שלהם זה מתנות,אני יכולה לחיות בלי זה שתתן לי כל מה שאני יבקש." אמרתי
"נו בבק-" הוא אמר,שמתי לו אצבע על הפה ואמרתי
"תקשיב עדי,אתה חמוד ומצחיק ואי אפשר להגיד שלא יפה אבל כרגע אני לא רוצה חבר." אמרתי
"למה?" הוא שאל
"אתה באמת לא מבין? לפני כמעט חודש איבדתי משהו ממני שהיה איתי במשך ארבע שנים,הוא היה החמצן שלי,האושר שלי,איתו איבדתי את הבתולין." אמרתי,בכיתי והוספתי
"אני לא יכולה סתם ככה לעבור למישהו אחר." אמרתי
"אז לפחות תחשבי על זה." הוא אמר
"לא יודעת." אמרתי ובלי שהוא ראה שמתי לו את הכסף בכיס
"טוב אז..הלכתי." הוא אמר בעצב
"טוב ביי." אמרתי ונשכבתי על הדשא
הוא התחיל להתרחק ממבט עיניי,נשארתי רק אני והציפורים,על הדשא הירוק.
היה לו ריח של גשם,עץ הדובדן היפה,רציתי לשבור את השלט שהיה תלוי עליו לחתיכות קטנות.
ירדה השמש,OMG ישבתי שם בערך ארבע שעות,התחלתי לרוץ הביתה במהירות.
הגעתי לפתח הביית,דפקתי על הדלת ופתחה לי~