מלאכית, שטן והילד שבניהם- פרק 4 :))

מסכות:

מסכות הם כלי, הכלי שנותם לאדם להסתיר את הדברים העמוקים ביותר שקורים לו. אדם יכול ללבוש מסכה של חבר ולהתגלות כאויב. אדם יכול ללבוש מסכה יפיפייה והאדם שמביט בה לא יכול אפילו לדעת איזו מפלצת עומדת מאחוריו.
אבל כולנו צריכים מסכות גם כדי להסתיר את הפחדים העמוקים שלנו וגם כדי להסתיר את מחשבותינו הכמוסות.

"הו, בסוף באת," חייכה אלה בילי והחליף איתי כיפים בכניסה לביתו הענקי. "אבל… איפה התחפושת שלך?" שאל וסרק את גופי מכף רגל ועד ראש.
"החלטתי לוותר עליה אחי, סולח?" שאלתי וקרצתי.
"ההפסד כולו שלך," הוא חייך. שינינו נכנסנו אל ביתו שהיה מלא נערים ונערות שהכרתי מבית הספר, כמעט כולם החזיקו ביד כוסות פלסטיק שככול הנראה היו מלאות במשקה אלכוהולי כל שהוא, מוזיקה חזקה נשמע בכל רחבי הבית ואני ובילי התקדמנו לכיוון החצר האחורית שלו.
בחצר האחורית נשמעו שירים שקטים יותר מביפנים וגם היו פחות ילדים מאשר בטוח הבית. בלי בעיה יכולתי לראות את נייט וג'ייק על ספה מרופטת מקצה החצר, לידן ישבו כמה בנות וגם… גם אחותו התאומה של בילי, רובי.
"היי דניאל אני שמחה שהצלחת להגיע," חייכה אלי רובי ורצה לברך אותי בחיבוק חמים וידידותי, הרגשתי שצברי מתחיל לבעור וניתקתי את עצמי ממנה.
"כן גם אני שמח," חייכתי במבוכה וגירדתי בעורפי.
רק אחר כך שמתי לב שכולם היו לבושים שתחפושות או לפחות באביזרים שקשורים למלאכים או שטנים. על ראשה של רובי ובניגוד מוחלט לשיערה השחור נחה קשת לשיער שממנה יצא הילה לבנה של מלאך מעוטרת בנוצות לבנות ונצנצים ועל גבה היו מודבקות כנפיי שטן אדומות.
"למה לא התחפשת?" היא שאלה בזמן שגררה אותי אל הספה עליה ישבו חבריי.
"לא הצלחתי להחליט למה כדי לי להתחפש," פלטתי צחוק מתוח והתיישבתי על כורסה ריקה, רובי התיישבה על משענת היד לידי.
"בכל מקרה אני שמחה שבאת," היא חייכה.
נראה שהעניין הזה של 'בנות שלא ישימו לב עליי' לא ממש הצליח לבילי כי כל העניים של כולם היו מופנות אלי ולרגע הצטערתי שלא לבשתי איזה תחפושת מחורבנת.
"מה הקטע?" שאלתי ופלטתי עד צחקוק מתוח, אני לא רגיל לכל כך הרבה תשומת לב, לפחות לא מבני אנוש.
"שום דבר," חייכה עלי נערה בלונדינית בעלת עיניים חומות בהירות, זיהיתי אותה מהקפטריה של בית הספר. אחרי שהיא אמרה את דבריה כולם חזרו לדבר ולצחוק על נושאים שוליים ואני הנחתי לעצמי להירגע ולהנות מחברתה של רובי שישבה ממש מעלי.

"אחי אני חייב להודות שהמסיבה הזו מדהימה," נשמע פתאום קול מוכר שגרם לכולם לסובב את הראשים.
"אני מסכים איתו לגמרי בנושא," נשמע עד קול כמעט זהה.
אלה היו התאומים פיינג. תאומים זהים לגמרי, לשניהם היו אותו אף סולד ואתם פנים עדינים שכל הבנות כל כך אהבו, לשניהם היה את אותו השיער החום הבהיר ואת העיניים התכולות הזהות.
"היי, סת', לי. בואו שבו איתנו ואני חייב להודות שזה הכל בזכותה של אחותי המדהימה," חייך בילי.
סת' ולי התקדמו במהירות ונעמדו כל אחד בצידה האחר של רובי.
"כמובן, רובי-"
"במקסימה," אמרו שתיהם בתאום מושלם. כל אחד מהם אחז בכף יד אחרת של רובי ונשקו לגבה יחד.
רובי צחקקה במבוכה וברכה אותם לשלום.
הרגשתי את צברי מתחיל לבעור שוב אבל הפעם לא ממבוכה אלה מכעס. ואפילו לא ידעתי למה אני כועס, הרי כולם אהבו את האחים פיינג, הם היו מגניבים והכל, אז מה קורה לי לכל הרוחות?
התרוממתי מהכורסה בתנועה חדה.
"לאן אתה הולך דן?" שאל גיי'ק, פיו היה מלא במשהו שנראה עוגת שוקולד לעוסה.
"לשירותים," אמרתי והתחלתי ללכת בלי להסתכל לאחור.
מרוב שנים של אימונים הייתי כבר מיומן בהמצאת שקרים, אפילו לחבריי.

השירותים בביתו של ביל היו נראים כמו שירותים של ארמון, על התקרה הייתה נברשת קטנה שהאירה את כל השירותים באור צהוב עדין, הקירות היו עסויים מאבן גסה והאמבטיה והאסלה היו עשויות משיש מוצק בצבע שמנת.
למרות שברעה שנכנסתי אליהם לא ממש הסתכלתי על העיצוב הקלאסי הבלתי נשכח. סגרתי אחרי את הדלת בטריקה בלתי נשמעת בגלל המוזיקה החזקה והלכתי אל הכיור, שהיה עסויי גם הוא משיש. מעל הכיור הייתה תלויה מראה נקיה להחריד בעלת עיטורים בגווני זהב עתיק, הבטתי בהשתקפותי דמן ממושך, הייתי דומה לאימי בצורה בלתי יאומנת. אותו שיער בהיר וכמעט לבן ואותן עיניים תכולות עמוקות, כמובן שעם ההבזק האכזרי אותו ירשתי מאבי.
הבזק שבהק ברגע שחשבתי על התאומים פיינג.
מה קורה לי לכל הרוחות?

לא היה לי זמן רב להרהר בדבר כי אחרי שתיי שניות בדיוק נפתחה הדלת בלי כל התרעה מוקדמת.
"אי אפשר לקבל פה טיפה של פרט-" התחלתי לומר עד שראיתי מי נכנס.
זו הייתה נערה בלתי מוכרת ומדהימה ביופייה.
"אני מצטער…" היא מלמלה שחיוך שובב מתפשט על שפתיה.
"זה… זה בסדר לגמרי…" מלמלתי והמשכתי לבהות בה רגע ארוך.
שיערה היה חום בהיר עם מליוניי גוונים צהובים בתוכו, עיניה היו ירוקות ועדינות, צבה עורה היה בהיר אך לא לבן מחריד שמזכיר צבה של קיר. היא הייתה לבושה בשמלה כחולה כהה שהבליטה את צבע עורה ועל ראשה חבשה קשת גומה לזו של רובי, רק שההילה הייתה גדולה יותר.
"אני… אני לא חושב שאנחנו מכירים, אני דניאל," אמרתי ושתי שאני מסמיק.
"סקאיי," היא חייכה והקרינה טוב לב טהור.
"נעים לפגוש אותך…" מלמלתי. "כלומר לא כאן בשירותים, הייתי שמח עם היינו נפגשים במקום אחר … את יודעת מקום קצת יותר… ו…" התחלתי לפטפט בלי שליטה בלי לדעתה מה בכלל קורה לי.
"נעים לי מאוד להכיר גם אותך, דניאל," היא חייכה אבל ידה מהשירותים מיד לאחר מכן.
כשפתחתי את הדלת לראות עם היא שם נוכחתי לדעת שהיא נעלמה לחלוטים.
לפחות החיוך שלה היה עד שמור בזיכרוני….