התפרקות

התיישבתי ליד המחשב. מיואש.
הבטתי במילים שכתובות שם. מילים יצרו משפט בעל כוונות רעות. שקעתי בכיסא שלי כשידי על ראשי. "הי, אחוק." אחותי נכנסה לחדר באותו ייאוש שהיה בי, אלה שבגלל שהיא לבשה מכנסי בנים וגופיה היא נראתה פחות רצינית.
היא הניחה את ראשה על כתפי ולאט לאט חיבקה אותי, כשגופה רועד.
"מה קרה?" שאלתי אותה חזרה והרחקתי את הפוני שלה מעיניה. היא נראתה עייפה מאוד.
"אני עוד לא יודעת למה אני עצובה. אני רוצה לבכות-" קטעתי אותה.
"- ללא הצלחה." אמרתי והיא הנהנה.
הבטנו אחד לשני בעיניים. שני ילדים שבורים ובודדים שסובלים כבר מאז השנה שעברה. היא התחילה לבכות. הנחתי יד על המצח שלה והרגשתי חום. היא רק בכתה. הלכתי לחדר שלה ולקחתי את הכרית ואת השמיכה שלה. סידרתי ערסל, בו הנחתי את הכרית והשמיכה ואז את אחותי הבוכה, הכנתי תה מעלי נענע לשנינו והדלקתי את הסרט של אנה מונטנה.
אחותי נרעדה פתאום. "אולי. אני מרגישה נורא. כל מה שקרה לנו, זה שאנחנו לא באותו כיתה. המצב. זה שאימא מתה…" ראיתי אותה מתפרקת. ראיתי פעם דברים מתפרקים אבל כשאדם מתפרק זה משהו שונה. חיבקתי אותה חזק, כמו שמחבקים אדם אהוב. "זה בסדר. הכל בסדר. זוכרת, אוקיי? אז הכל אוקיי." זה הרגיע אותה ועד אמצע הסרט היא נרדמה בזרועותיי.
רק אחרי זה הרשתי לעצמי להתפרק בעצמי. חתיכה חתיכה.