השראה היא דבר מעצבן (תקראו קודם את רציתי להוסיף)

משפט ראשון, משפט שני, קבוצת מילים חסרות היגיון.
אני כותבת, מנסה. מקליקה ומקלידה פסיק ונקודה.
ואז, בסוף סיפור, קוראת ומתעמקת. ואחרי הכול – מוחקת.
אבל למה זה לא עובד, למה זה לא מצליח?
שעות יושבת מול מחשב – לא סיפור או קטע קצר יוצאים, רק תסכול ועצבים.
אז הנה הראשון זה ימים. רק קצת פורקן, לשחרר טיפה קיטור, ורעיון אחד, יחיד לא בא.
ואז במקלחת במקום לשטוף את הבושה, רעיון אחד קצר ישר, לא לשכוח! זאת חובה.
והנה הוא יצא, בלי תסכול או עצבים.
רק עם טיפה תיקונים. אז סליחה אם זה מוזר, ומצטערת אם זה נראה לא הגיוני.
אני מותשת ונואשת לרעיון יחיד.