גינת הצללים, פרק 20-כל עוד זה לא הפונץ' של דונאלד

הימים המעטים שנותרו עד לנשף עברו במהירות. אוליבר נעדר שוב ואת הפסקותיה בילתה אנני יחד עם ברנדון ולוקיאנו על "גג העולם", כינוי שדבק לגג בית הספר בחבורה.
לבסוף, האלווין הגיע ואיתו הנשף. ברנדון הבטיח לאסוף את אנני בשבע וחצי.
ברנדון גם קיים את הבטחתו, ובשעה שבע וחצי בערב בדיוק נשמעה דפיקה בדלת. אנני מיהרה לפתוח אותה.
כשראתה את ברנדון הוא היה לבוש בחולצה לבנה, עניבה ירוקה ובלייזר אפור כהה שתאם למכנסיו המחוייטים. כמובן, עדיין היו לו נעלי הסטפס התמידיות שלו וכובע לראשו, אך הנעליים היו מצוחצחות מתמיד, והכובע מלא הפרטים שלו הוחלף בכובע קסקט בעל משבצות קטנות שהתמזגו לצבע אחד מרחוק.
"את נראת מדהים." הוא אמר, מסמיק קלות וידו נותרת מאחורי גבו.
הוא צדק, אנני בהחלט נראתה מדהים. היא לבשה שמלה בצבע כחול כהה שהלכה והפכה סגלגלה בדרכה למטה, היא נראתה כמו שמי לילה עם נצנצים קטנים ועדינים המדמים כוכבים עד שנגמרה רק סנטימטר מעל ברכיה, מראה את רגליה הרזות שנחתמו במגף נמוך בעל עקב נמוך.
"תודה, גם אתה." היא חייכה, לא זקוקה לסומק שמימלא לא שמה מרוב שהסמיקה בטבעיות. בעצם, היא כלל לא הייתה זקוקה לאיפור חוץ ממעט המסקרה ששמה כדי להדגיש את ריסיה הבהירים.
הוא חייך וסוף סוף הזיז את ידיו ממאחורי גבו, בידו האחת הוא אחז וורד בגוון כחול, אותו הושיט לאנני בחיוך מבוייש. "זה בשבילך, עברתי הרבה כדי למצוא אותו."
אנני חייכה ולקחה את הפרח. היא הריחה אותו בעדינות, ריחו עדין ומתוק. "תודה. הוא מדהים." היא אמרה בקול קטנטן ואסיר תודה.
"ראיתי דברים מדהימים יותר ממנו." אמר ברנדון והציע לה את זרועו. "שנלך?"
"בשמחה." אמרה אנני ולבשה את מעיל הגשם השחור שלה. היא לקחה את ידו של ברנדון בחשש קל, והם הלכו יחד לעבר מכונית חונה.
"מה, בלי אוטובוסים?" היא צחקקה.
"אנני היקרה, להגיע בתחבורה ציבורית אל נשף בית ספרי זו השפלה שאפילו אנחנו לא נתמודד איתה. אני הנהג שלכם הערב." חייך לוקיאנו ממושב הנהג. "עכשיו תיכנסו כי אין לי כוח להיות הנהג שלכם."
ברנדון פתח את הדלת האחורית לאנני, והיא התיישבה בתוך המכונית. היה חמים בפנים, אבל לוקיאנו התגלה להיות אחד האנשים שלא יכולים לנסוע בחלון סגור ועל כן המעיל נותר עליה. ברנדון התיישב במושב האחורי גם הוא, לצד אנני.
"כדאי לך להיזהר כי כל הסטריאוטיפים שאי פעם היה לך סיכוי להיתקל בהם על נהיגה של איטלקים אמיתיים במקרה שלנו." אמר ברנדון כבדרך אגב, מה שזיכה אותו בהערת "היי! שמעתי את זה!" כמעוסה מצידו של לוקיאנו. השלושה חייכו בשעשוע ולוקיאנו החל לנסוע.
אנני הסתכלה החוצה, שלג קל החל לרדת שוב. "שמתם לב כמה שלג יש השנה? הוא התחיל מוקדם."
"אני יודע, גם אני תהיתי בנושא, אבל זה לא נורא. שלג הוא המצב האהוב עלי ועל אוליבר." חייך ברנדון, צופה בחלון שלו בשלג הקל.
"אם כבר מדברים על אוליבר, אני מניחה שהוא לא עומד להגיע היום."
חיוכו של ברנדון ירד רק מעט. "הוא אמר לי שאולי הוא יגיע בשלב מאוחר יותר של הערב."
"אני במקומו הייתי נשאר בבית. יש חשמל, יש שרלוק."
"גם אוליבר אוהב שרלוק?" שאלה אנני בהפתעה.
"מה הכוונה גם?" שאל ברנדון, מבולבל.
"אני אוהבת שרלוק." חייכה אנני. "האמת היא שזו תוכנית הטלוויזיה היחידה שאני אוהבת. הם הצליחו להחיות מחדש את הספרים של קונון דוייל בצורה מדהימה, אפילו בימינו."
"גם אני צופה בזה איתו. הפרק האהוב עלי הוא מחקר בוורוד." סיפר ברנדון.
"הפרק האהוב עלי הוא כלבם של בני בסקרוויל."
"הפרק האהוב על אוליבר הוא המשחק הגדול." אמר לוקיאנו. "מוזר. משום מה חשבתי שלך ולאוליבר יהיה אותו פרק מועדף."
"למה חשבת את זה?" שאלה אנני בבלבול.
"סתם ככה."
"בכל אופן, מה עושים בנשף הזה בכלל?"
"אנחנו נשארים כמה שירים, שותים את הפונץ' המגעיל של דונאלד ואומרים לו שזה יצא טוב והולכים לאכול המבורגר." הסביר ברנדון.
"אז למה בכלל הולכים לנשף אם שיא הערב הוא לאכול המבורגר?"
"כי כפעיל במועצת התלמידים אני מחוייב להגיע לחצי שעה."
"אתה במועצת תלמידים?"
"בהחלט. אמנם לא יושב ראש, אבל מעולם לא רציתי להיות בכל אופן. אני עומד בשביל האדם הפשוט והילדה בכיתת צרפתית. מי נראה לך העיף את המגעילה לאנגלית בשנה שעברה?"
"זה בזכותך?" התרשמה אנני בעיניים פעורות. "הרשה לי לסגוד לך."
"בכיף." חייך ברנדון. "תדעי שאת תמיד מוזמנת לסגוד לי ולעבוד אותי."
"אני אזכור את זה. שתדע שאני משרתת נוראה. אני אשפוך עליך תה רותח."
"לא משהו שלא עשו לי בעבר. יותר מדי פעמים."
"משפטים כאלה גורמים לי להיות מאושר על היותי בן יחיד."
"תצחק על גורלי המר." אמר ברנדון בקול מסוכן.
"בכיף. עכשיו צא לי מהאוטו כי הגענו." לוקיאנו חנה במרחק קל מבית הספר.
"נראה לי שנשאר לך עוד קצת."
"את חושבת שיש איפה לחנות שם? אנני, זה נשף. כל בית הספר בא לשם."
"נקודה טובה."
ברנדון יצא ופתח את דלתה של אנני, מציע לו את ידו בשנית. "עלמת החן מוכנה ללכת?"
"כן, כי אני רק צוות התמיכה ההומוסקסואלי." אמר לוקיאנו ויצא מהמכונית גם הוא. "הרי שזה ברור."
"אל תשקר. אתה באמת צוות התמיכה ההומוסקסואלי." האשים ברנדון את לוקיאנו המסמיק.
"אולי." הוא נעל את האוטו והכניס את המפתחות לכיסו.
השלושה הלכו אל עבר בית הספר ואנני רק שמחה שהחליטה בסוף ללכת עם מגפיה ולא עם נעליים יפות באמת כמו שאר הבנות שסבלו כעת.
הם הגיעו אל אולם הספורט שקושט בקורי עכביש ובלונים כתומים וסגולים. היו כמה דלועים עם פנים כאן ושם, וכמה שולחנות ארוכים עם חטיפים וכיבוד. אורות בצבעים יפים האירו את האולם החשוך ואנני נצמדה אל ברנדון בשקט.
האולם התמלא לאיטו, ולאט לאט החלו זוגות וקבוצות לרחבת הריקודים.
"שנלך?" שאל ברנדון בחיוך. אנני הנהנה בחיוך והשניים עלו אל הרחבה.
אם להיות כנים, אנני מעולם לא ידעה על מנהגו של בית הספר לפתוח בשירים איטיים. תוך כדי שרקדו יחד, ברנדון הסביר לה שזו מחווה מיוחדת בשביל כל הרווקים, שיוכלו להגיע באיחור אופנתי עם כניסה גדולה ולא לפספס יותר מדי, ואולי אפילו להשיג בן או בת זוג לריקודים האיטיים הנוספים שבסוף.
"זה מתוק." היא חייכה.
"זה לא תמיד היה ככה, זה התחיל רק בשנה האחרונה."
"הייתה לך יד בארגון המחווה הזו?" אנני שאלה בגבה מורמת.
"יש לי יד בארגון הכל בבית הספר הזה. אפילו הדלעת שבפינת החדר ליד הדלת אני ארגנתי."
"ברצינות?"
"אני אמרתי לבחור ההוא איך להכין אותה." הוא חייך.
אנני חייכה גם היא בעודם זזים לקצב המוזיקה.
לבסוף המחווה לכל הרווקים נגמרה והחלו להתנגן שירים מהירים יותר, שבהם לא אנני ולא ברנדון הבינו ולכן הם יצאו מההמון הרוקד.
"רוצה פונץ'?" שאל ברנדון.
"כל עוד זה לא הפונץ' של דונאלד." היא חייכה בשעשוע, וכך גם הוא.
"אני כבר חוזר." הוא אמר והלך אל עבר שולחן הכיבוד.
"אז, את נהנת?" שאל קול נשי מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את אחת הילדות המקובלות שהיא לא מכירה, לובשת שמלה וורודה-שחורה מחמיאה ושיערה החום אסוף בצמה סינית.
"אמ, כן." אנני חייכה חיוך קטן. משהו בנערה הרגיש לה רע.
"איך גרמת לברנדון להזמין אותך?" היא שאלה בקול מסוכן.
אנני לקחה צעד אחורה. "לא גרמתי לו. הוא פשוט הזמין אותי ואמרתי כן."
"דווקא את הפריקית? ברצינות? למה שהוא יזמין אותך? את כזאת אאוט סיידרית!"
"היי, תעזבי אותה. זה שהיא הרבה יותר טובה ממך בכל דבר אפשרי לא נותן לך זכות לצעוק עליה." לוקיאנו הופיע לצידה של אנני "או, ודרך אגב, הבחור הזה מנבחרת הפוטבול שיש לי קראש עליו? כן, הוא גיי. הוא הציע לחבר הכי טוב שלי סקס."
אנני לא יכלה שלא לחייך בעוד הנערה מסמיקה בכעס והולכת משם בלי מילה מיותרת.
"תודה על ההצלה." היא חייכה אל לוקיאנו כשאותה נערה יצאה מטווח שמיעה.
"בלי בעיה, אני תמיד שמח לעזור. חוץ מזה שאני מרגיש רצון לנקום בוורוניקה בכל אופן."
"על מה?"
"על שטות." הוא חייך. "טוב, אני אלך לי. נתראה בקרוב."
אנני לא הספיקה לשאול לאן הוא הולך, וברנדון כבר הופיע מאחוריה עם שתי כוסות פונץ'.
"תודה." היא חייכה ולקחה את כוס הפונץ' שהוא הושיט לה. "זה טעים." היא הוסיפה אחרי לגימה קטנה.
"אני יודע, זה לא של דונאלד." השניים חייכו.
דונאלד היה ידוע במאכלים הנוראיים שהוא מביא לכל אירוע בית ספרי, כך שגם המנותקים ביותר-כמו אנני-ידעו מי הוא ומה העניין איתו.
"את יודעת," החל ברנדון לומר. "אנחנו בילינו לאחרונה… מה שאפשר להגדיר כדי הרבה זמן."
"נכון."
"ו… הייתי רוצה שנמשיך לבלות יחד הרבה זמן."
"גם אני."
"ואולי…" ברנדון נשם עמוקות. "היית רוצה אולי… לבלות איתי בדברים כמו… דייטים, למשל?"
אנני הסמיקה עמוקות. "מ-מה?"
"אנני, אני… אני חושב שלא צריך להכיר אותך במשך זמן ארוך מדי בשביל להתאהב בך." הוא אמר והשפיל מבט לרצפה. "כי את יפה, ומיוחדת, וכיפית."
אנני רק חייכה והסמיקה.
"הייתי רוצה… הייתי רוצה שננסה להיות זוג. אם זה בסדר מבחינתך."
"ברנדון, אני…" אנני ניסתה לחפש מילים במוחה איך לסרב בעדינות, ואז… היא החלה לחפש סיבות למה לסרב. האמת היא, שהיא לא מצאה הרבה כאלה. ברנדון היה מיוחד, הוא היה דואג ומנומס, הוא נראה טוב, הוא היה מצחיק ומקסים וכל התכונות שאנני אהבה.
"אני…" היא החלה לומר בשנית, אך כאשר כל האורות נכבו בבת אחת וצרחות נפלטו לאוויר בעוד ההמון מוציא את הטלפונים הניידים היא נעצרה. ואז, אחרי חמש שניות בדיוק, הגיע פיצוץ שהרגיש קרוב מדי.
"זה מתחיל." אמרה קלארה בשקט.
"הוא נכנע." אמר ג'ק.
"אוליבר." סינן לוקיאנו בשקט, קרוב מספיק אל אנני וברנדון כך שגם הם ישמעו. הוא יצא בריצה מהאולם, והשניים החלו לרוץ אחריו.