הטעות הכי נכונה שלי – פרק 6

אז, את הפרק הזה אני רוצה להקדיש לחברה מדהימה שישלי שנתנה לי את החשק לכתוב, כי מאוד התבאסתי שאיו לי צפיות. תודה על הכל סמדר, אני אוהבת אותך 3>
מקווה שנהנית בכפיים 3>
נקודת מבט אנה:
"היי…" פתחתי את הדלת.
"אנה, בואי שבי" הוא אמר עם חיוך שגרם לעינייו להתכווץ.
ישבתי על הכורסה האדומה מעור ושילבתי את רגליי אחת בשנייה.
"אז, כתבת ביומן?" הוא שאל. הינהנתי.
"טוב, תביאי לי אותו בבקשה." הוצאתי את היומן השחור והעטוף בבד זול מהתיק המקושקש.
"אנה, באמת. אני אמרתי לך לכתוב דברים אישיים שעוברים עלייך." הוא אמר באכזבה אחרי שעיין ביומן.
"זה דבר אישי ביל, עשיתי מה שאמרת לי." אמרתי בהתחכמות. כי ידעתי למה הוא מתכוון.
"אנה שנינו יודעים למה התכוונתי." אני שונאת שהוא מנצח.
"אוף בסדר, שבוע הבא יהיה רשום פה מה שרצית, טוב?" "מעולה" הוא השיב עם חיוך אחרי שהניח את היומן על שולחן הקפה.
"אז, קרה משהו מעניין?" הוא שאל כשהלך לכיוון הקומקום.
"לא…" הסמקתי.
"עכשיו אני בטוח שקרה משהו" הוא אמר מושיט לי את הספל תה שלי.
"יואו אתה נודניק, ידעת את זה?" שאלתי מרימה גבה.
"את משלמת לי בשביל זה" הוא אמר בקריצה. שיט.
"טוב, אז יכול להיות. ואני מדגישה על היכול! שישלי קראש." אמרתי עם ראש מושפל.
"את עובדת עליי? גברת 'בחיים אני לא אתאהב'?"
"אוי תסתום" אמרתי עצבנית. מה עובר עליי?
"אוקיי, סליחה. את רוצה לספר לי איך "הקראש" הזה קרה לך? הוא אמר ובמילה קראש הוא עשה עם האצבעות מרכאות.
"הוא ראה אותי שרה. פעמיים באותו יום, יש בו משהו, שאני לא יכולה להסביר. אני יכולה לראות שהוא לא כמו כולם. אני. אני לא יודעת…" אמרתי מטלטלת את הראש בבילבול. מה קורה לי?! "את לא חושבת שזה הזמן לשחרר? עבר כל כך הרבה זמן אנה, את לא רוצה להתמסר למישהו?" הוא שאל
"אני מפחדת, אני מפחדת ממה שיקרה, נייל לא ראוי לי. חוץ מזה, אני דפוקה מידי בשביל מערכות יחסים. אני מטומטמת" אמרתי בשקט, התכוונתי לכל מילה.
"אנה… את לא דפוקה." "ביל, אני כן, אם לא הייתי דפוקה לא הייתי מסרבת לכל גבר שרצה לצאת איתי. אם לא הייתי דפוקה לא הייתי כזו מגעילה לגברים!" אמרתי בכמעט צעקה
"את יודעת שיש סיבה לזה, זה לגמרי מובן שזה יקרה לך,תוותרי לעצמך" הוא אמר ברכות.
"לעזאזל, למה הכל קשה לי?" שאלתי עצבנית, לא מביל, לא מהעובדה שנייל לא ראוי לי. מהעובדה שהחיים שלי תלולים כל כך, ואף פעם לא הצלחתי לשלוט בהם.
"אולי אם תתני לעמך הזדמנות, החיים יהיו יותר קלים" אמר בפשטות כשלגם מהתה
"לפני שזה יתקרר שתי" האיץ בי.
"אתה חושב שמתישהו אני אצליח לברוח מהמציאות?" שאלתי כשלגמתי מהתה.
"לאב, אי אפשר לברוח מהמציאות, אפשר להתמודד איתה. להסתכל לה בעיניים ולהפסיק לפחד ממה שיקרה"
"תודה" חייכתי חצי חיוך.
"טוב, לאב הזמן שלנו נגמר, נתראה בשבוע הבא באותה שעה."
"ביי" חיבקתי אותו ואספתי את דבריי.
"ביי"
לפתע נשמע צלצול ההודעה.
מאת: "נייל"
'היי את תבואי?' חייכתי
'אני לא אפספס את זה (:' השבתי
'נהדר, ניפגש עוד 20 דק' בגלידרייה (;'
מזל שהבית שלי קרוב לבניין של ביל, הפסיכולוג שלי.
קר בחוץ.
הגעתי במהירות הביתה ובחרתי בגדים. (קישור ברציתי להוסיף)
בחרתי שמלה פרחונית לבנה, וג'קט ג'ינס בהיר.
השארתי את השיער שלי כמו שהוא, התאפרתי קצת יותר מהרגיל.
ליפ גלוס אדום, סומק ורדרד וטיפה צללית.
שמתי גרביונים בצבע העור שלי, נעלתי את מגפי ד"ר מרטינס.
ענדתי במהירות את עגילי הזהב שהיו מונחים על השידה וחבשתי את כובע הגרב האפור שלי.
נעלתי את הדלת במהירות והלכתי לגלידרייה דרך הפארק. שיט. ישלי פרפרים בבטן.
הגעתי לגלידרייה שנפגשנו בה פעם ראשונה. "אנה!" הוא צעק לעברי עם חיוך. וואו, הוא נראה טוב.
הוא ישב על הכיסא, רגליו מפושקות. הוא לבש סקיני ג'ינס שחור, וטי שרט לבנה. מעל הטי שרט הייתה חולצה מכופתרת ארוכה כחולה. וכובע גרב שחור. שיט.
התקדמתי לעברו עם חיוך, הוא קם ממקומו והביא לי חיבוק.
"מ-מה?" מילמלתי לעצמי. שמתי את ידיי על גבו בהיסוס.
"קר היום אה?" הוא שאל עם חיוך קטן.
"מאוד, ואנחנו אוכלים גלידה, אנחנו מוזרים" אמרתי ושנינו צחקנו.
"טוב אני אלך לקנות לנו את הגלידה."
"איזה טעם?" הוא שאל. "תותים בשמנת או דובדבנים"
"בסדר" הוא אמר. "רגע אני אביא לך כסף ש-" "השתגעת?! אני אשלם!" הוא קטע אותי. חייכתי אליו. הוא ממש חמוד שהוא משלם עליי. אני כל כך מקווה שהכל יהיה בסדר, אני כל כך רוצה שיהיה בסדר. אני מפחדת שהוא יחשוב שאני מוזרה או משהו. אני רוצה לעשות עליו רושם ראשוני טוב, ואני לא בטוחה שאצליח.
"אנה?" נייל שאל אותי מוציא אותי מעולמי.
"סליחה, כן?" שאלתי מטלטלת את ראשי
"הנה הגלידה, לא יכולתי להחליט איזה טעם תרצי אז הבאתי לך את שניהם" הוא אמר כשהתיישב.
"לא היית צריך לשלם עליי".
"שטויות, העונג הוא שלי" הוא אמר מצחקק, גאד הוא חמוד! רגע, אנה תפסיקי!
"אז, תספרי לי קצת עלייך…" הוא אמר מניח את ידו על השולחן.
"אמממ, אין מה ממש לספר, אני בת 19 וחצי, אני במקור מישראל אבל עברנו כשהייתי בת שמונה. ישלי חתולה בשם לילי. ניקי היא החברה הכי טובה שלי. וזהו…" אמרתי משחקת בציפורניי הצבועות. "את מישראל? אף פעם לא הייתי שם."
"היא ארץ קטנה ונחמדה. טוב. עם מלא חרא אנשים אבל יש כמה מדהימים" ציחקקתי.
"תלמדי אותי משהו בעברית" הוא אמר מחייך
"אוקיי, תגיד שלום."
"שלאום? (SHALOUM)"
"לא, לא" צחקתי
"שלום" אמרתי לאט בכדי שיבין.
"שלום?" הוא שאל.
"כן הצלחת!"
"עכשיו תגיד מה קורה" אמרתי לו לאט.
"מה קורה" הוא חזר על דבריי.
"מעולה!" מחאתי לו כפיים
"מה זה אומר?" הוא שאל משפשף את עורפו ברשלניות ומצחקק.
"זה אומר SUP" חייכתי.
"אוקיי עכשיו תספר לי משהו עלייך" אמרתי.
"אמממ, אז אני במקור מאירלנד, ישלי אח אחד בשם גרג. ההורים שלי גרושים. בגיל 16 נבחנתי לאקס פקטור אם את מכירה, עברתי את כל המבחנים עד שבסוף. הם לא קיבלו אותי. הייתי הרוס. כל מה שרציתי להיות זה זמר. אני וכל שאר אלה שלא עברו בכו מאחורי הקלעים, עד שקראו לנו בשמותינו, יצאנו לבמה עם עיניים נפוחות והם הסבירו שכל אחד מאיתנו טוב בשירה , אך ביחד אנחנו מעולים. הם חיברו אותי ואת הבנים ללהקה. את יודעת אלה שהיו איתי כשנפגשנו" הוא הסביר עם תנועות ידיים. הינהנתי.
"בכל מקרה, נהיינו וואן דיירקשן, להקת בנים מצליחה. כל תוכנית היינו מקבלים המון אס. אמ. אסים. אבל בסוף זכינו במקום שלישי. אבל נשארנו להקה מצליחה ועשינו סיבוב הופעות ממש מדהים וישלנו סרט והרבה דברים כאלה" הוא אמר בנשימה אחת.
"חתיכת סיפור" אמרתי מחייכת.
"כן, זה קצת מצחיק איך שהחיים שלי השתנו ככה" הוא אמר אוכל מהגלידה
"זה מדהים באמת איך שהחיים מטלטלים אותנו ככה, הם כמו רוח. לפעמים כמעט ולא ניחנת באוויר. אבל תמיד הרוח תגיע ותעיר אותנו מהפנטזיות שאנו חיים בה" אמרתי.
"מישהי פה עמוקה." הוא אמר מרים גבות
"תודה, טוב אני כותבת שירים…" אמרתי מסמיקה
"וואו, ואת מנגנת?" הוא שאל בהתעניינות.
"כן, על פסנתר, גיטרה, גיטרה אקוסטית וחשמלית"
"וואו! את ממש מרשימה" הוא אמר לי.
"גם אתה מאוד מרשים" אמרתי מחייכת לרצפה.
"את רוצה שנלך למקום אחר?" הוא שא אחרי כמה דקות.
"כן" אמרתי במהירות.
"בואי" הוא תפס את ידיי והקים אותי מהכיסא, התחלנו ללכת מהגלידרייה בתוך שדה ירוק ומלא בפרחים. הלכנו בדשא הירוק והמגרד עד שהגענו לאגם צלול וכחול, השקיעה הייתה כתומה ורודה והשתקפותה הייתה במים.
"וואו" אמרתי מחייכת בזמן שבחנתי את המקום.
"אני יודע, לפני כמה ימים נאבדתי ומצאתי את המקום הזה. מאז אני הפכתי אותו למקום שלי אפשר להגיד…" הוא אמר מסתכל על המים.
"רגע, אתם במלון?" שאלתי
"אממ, בעיקרון ישלי בית פה, דוד שלי היה גר כאן באיזושהי תקופה, היה לו בית. אז אני והבנים גרים פה בינתיים. את יודעת ישלנו הפסקה מכל הטור וזה" הוא השיב.
"אני כל כך אוהבת את העיר הזו, השקט פה, האגמים המדהימים האלה. זה לא משהו שתמצא בכל עיר." אמרתי מתיישבת על האדמה.
"היא באמת יפה" הוא ישב לידי
"אתה יודע, לפעמים, הייתי רוצה לברוח מהטירוף שנופל לי על הכתפיים. רק אני, השקיעה, והאגם. לפעמים זה כל מה שאני צריכה"
"אני כל כך מבין אותך, אם כל המעריצות, וההופעות, זה לא שאני לא נהנה. אבל לפעמים, הייתי רוצה להיות בן אדם רגיל, כמו כולם. הייתי רוצה לברוח" הוא אמר בכמעט לחישה.
"נייל, אתה יודע מה מוזר?" שאלתי.
"מה מוזר?" הוא השיב בשאלה
"שאני לא יודעת את השם המלא שלך…" אמרתי בחיוך
"נייל ג'יימס הורן" הוא אמר מצחקק.
"ישלך שם יפה!" אמרתי
"תודה, ומה השם המלא שלך?" הוא שאל מתקרב אליי.
"אנסטסיה ברוק ג'קסון" אמרתי משחקת בשיערי.
"גם לך יש שם ממש יפה" הוא אמר.
"מה השעה נייל?"
"אממ, 19:30, למה?" הוא אמר אחרי שבדק את שעונו.
"שיט! אני צריכה להאכיל את החתולה שלי לילי!" אמרתי. אני חייבת להאכיל אותה או שהספות יהיו ארוחת הערב שלה.
"אוי, אני אסיע אותך הביתה." אמר כשהושיט לי יד להתרומם.
"אוי נייל, כבר עשיתי כל כך הרבה בשבילי" אמרתי שתפסתי את ידו
"נו, אבל אני רוצה להסיע אותך!" הוא התחנן
"לא נעים לי" אמרתי כשניקיתי את שמלתי מהאדמה.
"נו בבקשה אןןןןןןן!" הוא אמר והאריך את הנו'ן.
"בסדר בסדר" ציחקקתי.
"אתה יודע אתה ממש נחמד, אתה לא כמו כל הסלבריטאים האחרים" אמרתי והוא הסמיק, איזה חמוד הוא! אנה סתמי!
"תודה, גם את חמודה, אני מנסה לשמור את עצמי על הקרקע, את יודעת, אני פשוט שם סביבי המון אנשים שעוזרים לי. ואז השתן לא עולה לי לראש" הוא אמר מגרד את רקתו.
הוא קרא לי חמודה. אוקיי די דאמיט!
"הגענו" אמרתי אחרי כמה דקות של הליכה.
"בואי תיכנסי" הוא אמר אחרי שפתח את המכונית.
נכנסתי למכונית האדומה והמפוארת, סגרתי את הדלת אחריי.
"רחוב אוקספורד 13 (רחוב שמצאתי בוויקיפדיה XD)
"בסדר, זה קרוב" הוא אמר כשהתניע.
"אז יכולתי ללכת ברגל" אמרתי משלבת ידיים אחת בשנייה.
"אנה, תשכחי מזה לא הייתי נותן לך ללכת ברגל הביתה כשאני נוסע במכונית." הוא אמר והתחיל לנסוע.
"אוקיי, ישלך נקודה"
"רואה שאני צודק?" הוא אמר מחייך חיוך גאה.
"ניניניני" הוצאתי לו לשון.
"את ממש בוגרת לפעמים וממש ילדותית לפעמים" הוא ציחקק.
"כן." אמרתי
"הגענו" הוא אמר אחרי דקה.
"נייל תודה כל כך" אמרתי פותחת את הדלת של האוטו.
"חכי אני אלווה אותך עד לדלת" הוא אמר ויצא מהאוטו.
"היה ממש כיף" הוא אמר.
"היה מעולה" חייכתי אליו
"טוב, אני צריכה להיכנס אז…"
"לילה טוב" הוא אמר שחיבק אותי.
"לילה טוב" לחשתי לעורפו
"נייל?" שאלי בעודו מתקדם.
"כן?" הוא שאל והסתובב.
נישקתי אותו על הלחי. "תודה על הכל היה ממש מדהים"
"גם אני נהנתי מאוד, לילה טוב" הוא עם חיוך מאוזן לאוזן.
פתחתי את הדלת ונכנסתי אל הבית הריק.
"פאק!" צעקתי מחייכת והסתובבתי מחזיקה את ראשי.
"זה היה מדהים"
נקודת מבט נייל:
היא נישקה אותי על הלחי, וואו. אף פעם זה לא קרה לי. שהתרגשתי כל כך מנשיקה על הלחי.
היא הייתה כל כך יפה היום עם השמלה הפרחונית הזו, וכובע הגרב האפור.
הדיבור שלה, איך שהיא משחקת בשיער שלה. הכל בה מושלם.
אני לא חושב שנהנתי ככה אי פעם.
פתחתי את הדלת ונעלתי אחריי. כל הבנים ישנים על שתי הספות עם טלוויזיה דלוקה. טיפוסי.
סגרתי את הטלוויזיה וכיביתי את האור.
עליתי למעלה לחדר שלי החלפתי בגדים ונשכבתי על המיטה.
הסתכלתי על נקודה לא ברורה בקיר ונרדמתי.