מגהנום לגן עדן ומגן עדן למוות

"לכי מכאן מפגרת, את לא רואה שאני מדברת בפאלפון?" צעקה עלי איימי, "סליחה סליחה, למה לצעוק" השבתי, "תלכי מפה לא רוצה לראות אותך" צרחה, "בסדר בסדר, אני ילך" אמרתי לה וקצת התביישתי.
הלכתי להסתגר בחדר,שם שקט ואף אחד לא הפריע לי. "יש אוכל בואי כבר", "כבר באה" אמרתי, "לא כבר עכשיו" צרחה, "טוב אני באה עכשיו" אמרתי וירדתי מהמדרגות, "תסיימי את הכל" אמה איימי והדגישה את המילה ´הכל´, "אני יגמור הכל" אמרתי.
גמרתי לאכול והלכתי למחשב.
"תפני את הצלחת שלך, חסרת נימוסים" צעקה עלי איימי, לא הגבתי פשוט קמתי והלכתי לפנות את הצלחת, "מה קרה השתתקת?" צעקה עלי, "לא השתתקתי, פשוט אין לי מה לומר" אמרתי קצת רועדת, "איך לך מה לומר??!, אצלי אין כזה דבר החוק הוא שחובה לענות" צעקה עלי, "טוב,לא העשה זאת שוב" אמרתי ועליתי לחדרי.
פתחתי את המגירה שלי והוצאתי את היומן שלי,אפילו אמא שלי לא יודעת שיש לי יומן.
´יומני היקר,אני לא מבינה למה בכלל איימי הולידה אותי,היא שונאת אותי. החיים שלי "בזבל" . אף אחד לא אוהב אותי ,אפילו לא המורה שלי. אני לפעמיים מרגישה שהם יודעים עלי משהו שאני לא, תמיד מתלחששים עלי, כאילו שיש איזה סוד עלי שאני עצמי *לא* יודעת, טוב יומני ניפגש שוב עוד מעט.´ סגרתי את היומן והכנסתי אותו למגירה.
~למחרת בבוקר~
השעון צילצל , לא היה לי כוח לקום אז התעלמתי. "קומי כבר יש לך בית ספר" צעקה עליי איימי. "קמתי בזריזות כי פחדתי,פחדתי מימנה, תמיד פחדתי, ציחצחתי שיינים שתפתי פנים התלבשתי, שמתי קצת בושם וזהו. "בואי תכיני לעצמך סנדוויץ´ " צעקה עלי. ירדתי מהר והכנתי לי סנדוויץ´, לא היה מה לאכול בכלל!! היה שם רק גבינה מיובשת.הדבר שאני הכי שונאת. עשיתי את עצמי שמה את הגבינה המיובשת בתוך הכריך, "מה את עושה פה?! כמה זמן לוקח לך להכין סנדוויץ´?" צעקה, "לא לא כבר גמרתי" אמרתי ויצאתי בזריזות מהבית…