שלג

שלג נמס.
הוא בעולם לזמן קצר ולמטרות לא ברורות לאנושות.
מגעו קר ורך, מסתיר את החום שהוא מעניק לליבי בכל זאת.
גם כאשר אני מרגיש עצב הוא מרגיע אותי, כמי שאומר, "הכל הוא רק זמני."
אני מסכים איתו, עם השלג. הכל הוא זמני. השלג נמס. בני אדם מתים. אפילו האנרגיה בסופו של דבר הופכת לאנרגית החום.
יש זמנים בהם גם השלג האוהב אינו מתאים למצב, למשל השגעונות והשמחה הגדולה שקיימת רק ברגעים נדירים בחיינו, הם בהחלט לא מתאימים לשלג, שנועד להרגיע או לעצבן.
יש שלב אחד בחורף, שבו השלג מתערבב עם האדמה והוא מלוכלך ובעל מגע יותר רטוב.
זה דומה מאוד לשלב בו החיים מגיעים לבגרות, אנחנו מתערבבים בידע ומעבדים את התמימות (כמו שהשלג את הקור במגע עם האדמה.) אנו הופכים לדבר שאף אחד לא כל כך מבין מהו. שלג?(האני האמיתי) אדמה?(הבגרות) או שניהם יחד? את העובדה ששניהם יחד קשה להבין. זה כמו לראות כוכב מתפוצץ. "הילד שלך סופרנובה." אפשר לומר.
אנחנו מפוצצים בסודות, במידע הרסני, בכוח. אנחנו יודעים דברים שמעציבים אותנו או משמחים אותנו. אנחנו כבר לא אנחנו. אנו לא אותו השלג הרך והקפוא, אנחנו שלג רטוב כמעט בוץ או שלולית מים.
אני מודה שהיו אנשים שממתו כשהיו רק שלג רטוב. כשהיו מתבגרים.
מכל האנשים שבעולם רק מעטים מבינים או רואים את זה כמוני. לי זה לא אכפת.
אבל יש רגעים בהם השלג חייב להיעלם, להפוך לשלולית. או במובן האנושי, למות.