יצורים יפהפיים – פרק 3 – סגול לילך

הפיקסלים?!
'תירגעי ילדתי.' אני שומעת את קולהשל קתרין.
'קתרין? איך להירגע? מנסים לחטוף אותי! או משהו בסגנון!'
'זה חלק מההצטרפות שלך לנימפות הלילה, אם לא תהיי רגועה יהרגו אותך במקום!' קתרין נשמעה קצת מודאגת.
נשמתי נשימה עמוקה ונרגעתי. ואז שמעתי צחקוק קטן. היד עזבה את פי והסתובבתי לאחור.
ראיתי את ביאר עומדת מולי ומצחקקת לה!
"איך יכולת?" אני אומרת ודוחפת אותה קלות.
"מצטערת, זה חלק מהקבלה וחוץ מזה זה הכוח הראשי שלי." אומרת ביאר ומתגאה.
"כוח ראשי?"
"לכל נימפה מכל סוג שהוא יש כוח שמיוחד רק לה."
"אז שלך זה להפחיד נערות בנות 16 עד מוות ולתת להם להתחרפן?"
"אל תהיי סרקסטית. זאת העבודה שלי!"
"אוקיי. אני סולחת לך!" אמרתי ונתתי לה חיבוק גדול.
"תגידי, מה זה היה החלק הזה בשיר ששרת? אף פעם לא שרתי אותו ואני שרה את שירת הכוכבים כל הזמן."
"אה, סתם המצאתי משהו." היא אומרת ומתיישבת על הדשא. היא לוקחת חופן אוכמניות כחולות ואוכלות אותן. היא מחייכת ונשכבת וכך גם אני. אנחנו בוהות בלילה השחור ללא כל סימן לחיים בתוכו.
"את יודעת מה יהיה עכשיו ממש טוב?" שואלת ביאר.
"מה?" אני שואלת.
"לשחות באגם שבקצה היער."
"בכיף בואי נלך."
"סבבה." אומרת ביאר, קמה ומתחילה להתעופף לה.
קמתי וניסיתי לשחזר את מה שקרה לפני כמה דקות והצלחתי. עפתי ליד ביאר בזמן שהרוח הצליפה בפנינו עד שנחתנו על שפת האגם.
"מחר את באה איתי?" שואלת ביאר.
"לאן?" אני שואלת מבולבלת.
"אלינו, להיות חלק מאיתנו." אומרת ביאר כאילו זה ברור מאליו.
היססתי, מצד אחד אמא שלי שונאת אז אין לי לאן לחזור, מצד שני אני לא יודעת להיות נימפת לילה, ז"א אני לא כמוהם, אוף אני לא יכולה להסביר את זה!
"כן, אני חושבת." אני אומרת ומפהקת פיהוק גדול. בזמן שביאר נכנסת למים אני מתחילה לעצום את עיני ולבסוף לשקוע בשינה עמוקה.
****
אני מתעוררת בבהלה. מים נכנסים לפי והכל מסביבי כחול. אין לי אוויר. אני מתחילה לעלות למעלה, אבל הדרך ארוכה והאוויר שלי כמעט נגמר.
תירגעי זה רק חלום! אני אומרת לעצמי וצובטת את ידי השמאלי.
זה לא חלום!
אני מתחילה לבעוט עם הרגליים הכי מהר שאפשר ולבסוף אני מצליח להיאחז בסלע גדול ולבן ולמשוך אותי מהמים. אני עולה על הסלע, מתגלגלת על הצד ונשכבת על גבי על דשא רך. בשמיים יש שמש של בוקר ומסביבי יש כמה עצים ועמקים ומדשאות גדולות. משמאלי יש שביל אבנים שחורות שמשני צדדיו יש שדרות של עצים בעלי עלים ורודיםשמוביל לעץ גדול ועבה גזע. אני לא מצליחה לנשום. אני שמה את ידי על בטני ומנסה ללחוץ אבל הישדיים שלי לא מגיבות! אני מנסה לצעוק לעזרה אבל פי בגד בי.
כמה מטרים ממני עומדת חבורת נערים לבושים שחור עם כנפיים גדולות שמגיעות עד לעקב. הם נראו כבני 19 – 20. הם מצביעים עלי וצוחקים עלי!
בושה וחרפה מה שקורה כאן!
ילדה אחת דוחפת את שני ילדים ומגיעה אליי במהירות. צמתה בצבע הסגול לילך מקפצת מצד לצד ועיניה השחורות בוערות משנאה. היא לבושה בשמלה סגולה כהה שמגיעה עד לסוף ברכיה עם חגורה שחורה. היא רצה אליי יחפה ויושבת בבהלה לצדי.
"הכל בסדר!" היא אומרת בלחש ומסתכלת בזעם על החבורה המצחקקת לה.
"סקנדינביוט אלוסקוס." היא לוחשת ומציירת בעזרת אצבעה עיגול שמתגלה כטבעת שרק מתרחבת וטסה אל עבר החבורה וכולאת אותם.
"אלקטרניום אגווס." היא אומרת והפעם פונה אליי.
היא שמה את ידיה על בטני ועוברת איתם לגרוני עד שמגיעה לפי ולוחשת שוב את המשפט ומים יוצאים מגרוני עד שאני יכולה שוב לנשום.
"הצלת אותי!" אני אומרת בהכרת תודה.
"שטויות, אני לונה דרך אגב וזה הכוח הראשי שלי." היא אומרת בחיוך.
היא מסתכלת עליי ועל שמלתי הקרועה ואומרת. "בואי, אני אביא לך משהו ללבוש ואז תוכלי לישון." היא אומרת ומקימה אותי. אנחנו מתחילות ללכת על שביל האבנים כאשר היא תומכת בי. בסופו של השביל אנחנו מגיעות לעץ רחב וזקן וגבוה בעל צמרת ססגונית. לונה הזיזה דלת בודית שהייתה בגזע העץ ונכנסנו לתוך הגזע. נכנסו לתוך מבואה עצומה שהרצפה שלה הייתה פרקט חיוור מכוסה בשטיחיים פרסיים. המבואה הייתה מלאה באנשים מכל הגילאים שעפים, והולכים. היו שלושה מסדרונות אחד מימין אחד משמאל ואחד מולי. ליד כל אחד מהם היה דלפק שיש לבן עם פקיד שלבש חליפה שחורה שהרשה לאנשים לעבור.
"בואי אנחנו ללמעלה." אמרה לונה והסתכלתי למעלה. העץ התנשא לובה 50 מטר לפחות ובראשו עמדה כיפת זכוכית שקופה. לכל אורך קירות העץ היו דלתות עגולות מנחושת, שטיחי קיר, ופסלים לבנים ואדומים. לונה התרוממה ומשכה אותי איתה ללמעלה עד שהגענו למטר ה45 בערך ועצרנו מול שטיח קיר שבו נראה אביר עם כנפיים שחורות מחזיק חרב כסופה ומאחוריו נראה ציור קיר של בתולת ים.
לונה הזיזה את שטיח הקיר ומולי עמדה דלת נחושת שצויר עליה מפתח שחור. היא משכה את הידית ופתחה את הדלת. עמדנו בחדר הומה אנשים שכנראה אף אחד לא שם לב אלינו בו. מולי היה אח ולידו שני כורסאות ושולחן קפה קטן ועגול עשוי זכוכית אדומה, היו שולחנות שח-מט בכל מקום וכך גם כורסאות וספות. מדפי ספרים היו מימין ומשמאל ולידם שני גרמי מדרגות. פעמון נשמע ובין רגע כל החדר נהיה ריק וכולם עלו במדרגות, בנים בנפרד ובנות בנפרד.
"בואי להתקלח, ואני אביא לך בגדים ושמיכה ותוכלי לישון על הספה הגדולה." לונה אמרה ומשכה אותי למדרגות. בסוף המדרגות עמד מסדרון עם מלא חדרים ולונה פנתה לחדר מספר 186 ופתחה את הדלת. החדר היה צבוע בסגול לילך והיו בו חלון גדול, שולחן כתיבה, מדפים, ארון, שידות ומיטה וחצי עם שמיכת צמר וכריות עם ציפית שחורה.
"וואו!" אמרתי.
"כן." ענתה לונה.
"למה צלצל פעמון?"
"השיעורים עומדים להתחיל."
"אההה." לונה ניגשה לארון פתחה אותו ונתנה לי גופיה ורדרדה וטייטס שחור, מגבת שחורה וכיוונה אותי לדלת הזזה חומה שמאחוריה הייתה מקלחת גדולה.
נכנסתי לאמבטיה ומילאת אותה עדהסוף וקרצפתי את גופי טוב טוב בסבון רחצה סגול. שסיימתי נשכבתי באמבטיה ועצמתי את עיניי.

התעורתתי לקול טריקת דלת.
"אני לא מבין למה הכנסת אותה לפה!" זיהיתי את הקול של שיונל.
"למה? כי היא הייתה בסכנה." אמרה לונה.
"עשית טעות ענקית!" והנה ביאר.
קמתי מהאבטיה הלבנה ושמתי עליי את המגבת שנתנה לי לונה. נצמדתי לדלת והקשבתי.
"פנדורה תהרוג אותך!" אמרה ביאר.
"ואותה!" הוסיף בצעקה שיונל.
"תרגעו! רק הכנסתי אותה כדי שהיא תתקלח היא הייתה רטובה והיא נחנקה! קומבט הפילו אותה לאגם בזמן שישנה. וחוץ מזה ביאר, זאת לא את ששאלת אותה אם היא באה לפה מחר?"
שתיקה מביכה נשמעה בחדר.
הסתובבתי וניגשתי לכיור כדי לשטוף פנים בשקט אבל זאת הייתה טעות חיי!
הפלתי בטעות את המראה שנתלתה מעל הכיור והיא התנפצה לרסיסים.
שיט!
"מה זה היה?" שואלת ביאר.
"חכו כאן." אומר שניול.
"אתה מתכוון להרוג אותה?!" שאלה לונה.
"היא נמצאת שם? אמרת לנו שהעפת אותה!" אמר שיונל בצעקה. נהייתי חיוורת.
"את שם אנבל?" הוא צעק.
בלעתי רוק בכבדות. אני מפחדת. הדלת נפתחה בחבטה…