צייד הזיכרונות פרק שתיים עשרה

הייתה הרגשה של נפילה חופשית שנראתה כמו נצח, גבי נחבט קשות באדמה למטה ונלחמתי להחזיר לראותיי אוויר. ג'וני הביט בי מלמעלה ממלמל משהו שלא תפסתי והחל לרוץ, שכבתי שם כמה דקות מנסה לנשום ולהבין משהו בסערת המחשבות במוחי.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"אתה לא יכול לסמוך על אף אחד מלבדך ג'וש, תמיד תזכור להקשיב לראש וללב שלך." אמרה לי ניקול כשהלכנו ביחד במסדרון של בית ספר.
"לפעמים הם רבים אבל." אמרתי לה מביט לתוך עיניה והיא חייכה במבוכה מעבירה יד בשיערה הארוך.
"כשהראש מתארפל תקשיב ללב שלך, לפעמים הוא רואה הכל יותר בבירור." היא אמרה והצילצול הפריד בנינו, נשארתי עומד שם מהופנט מריח הבושם שלה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
קמתי לאט מנסה שלא לעשות תנועות מיותרות ולנשום בצורה סדירה, החרב שלי הייתה מונחת כמה מטרים לימיני. מזל שהיא נפלה לי ולא נחתתי עליה, זה מזל רע מספיק להידחף על ידי אחיך הגדול. לקחתי צעד קדימה וכאב נורה במעלה רגלי והצלעות שלי התנגדו לכל תזוזה, הרמתי את החולצה שלי חושף חבורות גדולות ומכוערות על הצד שלי.
'מטר כל פעם.' לחשתי לעצמי בשיניים חשוקות וזיעה על מצחי.
"ג'וש!!!" שמעתי אנשים צועקים ביחד בניהם ניקול, שאת הקול שלה אזהה בכל מצב.
"אני כאן!!" צעקתי וכאב נוראי בצלעותיי גרם לי להתרסק חזרה לבירכיי.
"ג'וש!" צרחה ניקול כשהם יצאו מקו היער רואים את מצבי, היא ירדה על בירכיה לידי מחזיקה את פניי בשתי ידיה.
"אתה בסדר? מה קרה לך? איפה ג'וני?" שאלה במהירות סורקת את השטח קמה ומוציאה את חרבותיה.
"אני קצת חבול וכואב לי לכת, ג'וני דחף אותי מלמעלה." אמרתי מצביעה על הזיז שבו החזקתי, כולם הפנו את מבטם למעלה אומדים את הגובה.
"יש לך מזל ששרדת, הגובה הזה יכול להרוג עם נוחתים לא טוב." אמרה ג'סיקה עדיין מביטה למעלה.
"נחתתי על הגב, הצלעות שלי חבולות ואולי אפילו שבורות. יש לי נקע בקרסול ואני לא יכול ללכת, תחזירו אותי למכון או אפילו לבית חולים כדי שנוכל לטפל בזה." אמרתי מנסה שוב לקום כשדין ותומאס תומכים בי.
"אני אהרוג את הבן…" התחילה לומר ניקול ואז הביטה בי ועיניה התעצבו, "ניקח אותו לבית החולים, אין לנו ציוד לטפל בו במכון. אני אשאר איתו." המשיכה והלכה קצת לפנינו מחפשת את ג'וני.