מתנאל & רוני – עונה שניה – סיפורי ערסים – פרק עשירי

הפרפרים התעופפו בבטני ללא מנוח, הרגשתי כי הקרקע נשמטת תחתיי, הרגשתי שייכת לו שוב.
רק לו. והוא רק לי. כרכתי את ידיי סביב צווארו, בעוד הוא כרך את ידיו סביב מותניי. טבעתי באהבה. זה היה חלום שחלמתי במשך חמש וחצי שנים, והנה הוא התגשם.
סוף סוף אני בזרועות של האהוב שלי. של האחד שלי.
הוא התנתק ממני במהירות, והכול פסק. הפרפרים נפלים מתים בבטני, עיני נפקחו, הבטתי בו וראיתי כי הוא מיוסר מעט. "זה לא בסדר… זה לא אמור להיות ככה." הוא אמר בשקט וקבר את ראשו בין ידיו. אוי, פאק! אני… מה עשיתי? אני גרמתי לו לבגוד באלן. והיא בהריון! קמתי מהחול במהירות, מנערת את בגדיי בעזרת ידיי. "לאן את הולכת?" הוא שאל בשקט, מביט בי בעיניים עצובות. השפלתי מבט. אני לא יכולה להשאיר אותו כאן, לבד, עצוב. התיישבתי לצידו, מביטה בעיניו. "תשירי לי משהו." אמר לפתע. אוי… יש לי קול צפרדע. הנהנתי באיטיות.

' חשבת אם את אוהבת
חשבת אם את רוצה
אמרת שאת דואגת
שמשהו קרה
היום הולכים להצגה שנייה

אמרת שדי, נמאס לך
והמצב קשה
שנים את כבר לומדת
ומה יצא מזה
צוחקת שנגמר לנו הזמן
משהו קושר אותי לכאן '

הבטתי במתנאל, הוא גחך. "גם היא הייתה אוהבת את השיר הזה." אמר בתמימות.
ממתי אתה כל כך תמים מתנאל שלי? ממתי אתה לא קולט בשניות?

' בואי נעזוב כי מחשיך עוד מעט
ולשנינו השמש לא קמה
וללכת, ללכת כמה שאפשר
יש מי שדואג לנו שמה
יש מי שדואג לנו שמה

סיפרת שלא נשאר לך
כסף לבגדים
על כמה שקשה לך
שככה לא חיים
רוצה דירה ממש ליד הים

אמרת שאת אוהבת
אמרת שאת רוצה
עכשיו כבר לא דואגת
שמשהו קרה
אז נתחבק ולא נאמר מילה
בלב שלי כבר שטה לה תפילה '

חייכתי חיוך קטן. לפתע הרגשתי את ידו החמימה אוחזת בידי. לחיי הסמיקו.
"תמשיכי." חייך, הנהנתי.

'בואי נעזוב כי מחשיך עוד מעט
ולשנינו השמש לא קמה
וללכת, ללכת כמה שאפשר
יש מי שדואג לנו שמה
יש מי שדואג לנו שמה '

סיימתי לשיר, הוא הביט בעיניי. באותה השניה רציתי כל כך לנשק אותו… להגיד לו שזו אני, רוני שלו. שהתגעגעתי אליו, לשאול אותו אם הוא התגעגע אליי בחזרה.
"את מיוחדת, רוני." אמר, ידו מלטפת את הלחי שלי. הרגשתי את לחיי בוערות מרוב מבוכה, ציפייה, אהבה.
"גם לך לא חסר." חייכתי חצי חיוך, הוא גחך.
"אני לא מבין בכלל איך מישהו יכול לסבול אותי בעולם הזה." לחש, הבטתי בפניו.
"אתה מדהים, מתנאל." לחשתי, מתכוונת לכל מילה ומילה.
הוא צחק צחוק קצר וחסר הומור, "את לא מכירה אותי. אף אחד לא מכיר אותי. רק… רק היא מכירה אותי." אמר והביט לשמיים.
"היא שומרת עלייך." הבטתי בעיניו. "אני יודעת מה אני אומרת." חייכתי חיוך קטן.
"אני סומך עלייך." הנהן. "ראיתי איך כמעט נעלמת." צחק.
משכתי בכתפיי, "אלוהים פשוט רצה שאני אהיה כאן, להגן על מישהו מסוים." אמרתי, הוא צחק. "להגן על מישהו?" קרץ לי.
"כנראה." חייכתי. הוא משך אותי לחיבוק, לחיי הסמיקו.
"תגני עליי." לחש באוזני, ונשק מתחתיה. הרגשתי את לחיי מתלהטות. הוא פשוט משוגע.
התרחקתי ממנו מעט, אך הוא משך אותי אליו שוב. הפעם שפתינו היו כל כך קרובות… כל כך רציתי לנשק אותו באותו הרגע.
"אני רוצה לנשק אותך." אמר, קורא את מחשבותיי. לחיי הפכו סמוקות עוד יותר.
"אני רוצה שתנשק אותי." חייכתי חיוך קטן, הוא חייך לעברי בחזרה.
"אז מה עוצר אותנו?" שאל, מביט בשפתיי.
"אותי לא עוצר כלום, ואותך?"
נ.מ מתנאל ~
מה עוצר אותי? המון דברים אמורים לגרום לי לעצור. אבל אני לא יכול לחשוב על שום דבר שאני איתה. שאני מביט בעיניים שלה, בשפתיים האדמדמות האלה.
"גם אותי לא עוצר כלום." אמרתי בשקט, היא צחקה מעט. אהבתי את הצחוק שלה. הוא היה ממכר, עדין כזה. הצחוק הזה היה דומה כל כך לצחוק של… טוב, של רוני.
יכול להיות שאלוהים שלח לי את רוני שלי בחזרה? הוא שלך לי מלאך. מלאכית קטנה ויפה.
"אני אוהב את הצחוק שלך." אמרתי מבלי ששמתי לב. אני עושה לעצמי פאדיחות… זין.
היא התלבטה מה להגיד, ואז חייכה חיוך קטן ואמרה, "אתה לא גדול מדי בשביל עגיל בגבה?"
צחקתי. על מה הילדה הזאת חושבת?
"אני בחיים לא אהיה גדול בשביל עגיל בגבה." קרצתי לה, היא גלגלה את עיניה.
"זה מכוער." חייכה חיוך מתגרה.
"תתמודדי."
"לא רוצה."
"אף אחד לא שאל אותך."
"גם לא אותך." חייכה.
"את צריכה לשתוק קצת." אמרתי והצמדתי את שפתיי לשפתיה.
כבר הזכרתי שהשפתיים שלה פשוט ממכרות?