שנת בצורת פרק 2 חלק ב' – בגידה
"השעה הראשונה שלי מתחילה עוד מעט. תודיעי למנהלת ג'וזפין את החדשות." אמרתי למרגרט בטון ענייני. עברתי את שלב הרגשות ממזמן.
"אעשה זאת בפגישתנו היומית." מרגרט מחתה דמעה קטנה מעניה.
"מרגרט יקירתי, כולנו אהבנו את אנה אך היא מתה. אנו צריכות לשפוט למוות את בת השטן." חייכתי חיוך מנחם בנימוס.
"את חיילת נאמנה." היא הנהנה וכרעה ברך מול פסלו של ישו ותמונתה של מריה הבתולה, מתפללת חרש.
"בתנ"ך הקדוש כתוב: 'אהבו את אויבכם, ברכו את מקלליכם, היטבו לשונאיכם, והתפללו בעד מכאיבכם ורודיפכם.' נלמד על המשמעות הנוספת לכך. לא בתור אנשים פשוטים, בתור חיילות במלחמת קודש." הנזירה יוספה לימדה אותנו מהברית החדשה. הקשבתי למראית העין, הנזירות מקפידות בחומרה על הצטיינות בשיעורי דת. מילותיה של מרגרט הדהדו בראשי, לא עוזבות אותי במנוחה לרגע. אני חיילת נאמנה אבל חברה איומה.
"גברת האוורד עניים אלי." הנזירה יוספה גערה בי. השפלתי את מבטי במבוכה אל ידיי.
במשך היום העירו לי לא מעט על חולמנות הנזירות תהו בקול מה קרה לחניכה המצטיינת. ואני נותרתי ללא מענה.
השיעורים באחוזה התחלקו לשלושה חלקים:
שיעורי דת, שיעורי לחימה, שיעורי שפה. לאחר השיעורים על כל אחת מוטלת עבודה או משימה.
חפרתי במזלג בצלחתי, תרה אחר דבר מה אכיל. ישבתי לבד שלא כהרגלי. אנה לא הופיעה בשיעורים וכך גם בארוחת הצהריים. כמה חניכות לקקניות וחנפניות ניסו לנצל את את הכיסא הריק שלצידי אך סילקתי אותן בנימוס ובחביבות. נעשתי מושא להערצה בקרב החניכות מאז שקודמתי.
"גברת הארווד?" הרמתי את מבטי לשמע קול דקיק וצעיר. זיהתי את את לוסינדה מכיתת הפעוטות.
"מה רצונך יקירתי?" חייכתי אליה בחביבות.
"המנהלת ג'וזפין אמרה שתתיצבי באולם." לוסינדה הודיעה לי. השעה הגיעה. משפטה של אנה עומד להתחיל. לא הייתי זקוקה למשפט בשביל לדעת שיוציאו אותה להורג. נאמנותי התערערה מעט עקב דבריה של מרגרט. לא אתן לזה להשפיע עלי. בת השטן תמות ותעלה לגיהנם.
תגובות (0)