חצי רגל באדמה – פרק 29

בשוויץ היה לי חבר, שאם רק היית מעז לשאול אותו האם הוא מעשן, הוא היה נותן לך סטירה, לאור העובדה שסבא שלו מת מסרטן ריאות שנגרם מסיגריות. בעייני, לדמות אותי כבוגד במחנה החצויים, ומשרת של גאיה, גורמת לי לְחֵיִמָה זהה, רצון עז להכות את מי שבכלל מעלה על דעתו.
נכון, זה אכן היה מוזר שנראה שהאדמה עוזרת לי, ונכון, הצלחתי לרוץ כמו שמעולם לא רצתי, אבל הנחתי שגאיה סתם נצמדה אלי, והתחילה לעשות לי טובות רק בשביל שאכן אעבור לצד שלה.
ידעתי שאמה לא מאמינה לי, והבנתי שגם אנבת' לא מאמינה לי.
הרגשתי כאילו אני בלון, ואמה עכשיו תקעה בי סיכה חדה והוציאה החוצה, ועכשיו כל האוויר שלי יצא החוצה.
הלכתי, שפוף, לביתן שלי, ואז הרגשתי משהו נוגע לי בכתף.
הסתובבתי אחורה וראיתי את לוקאס מאחורי.
"לוקאס!" קראתי "בדיוק אותך חיפשתי!"
"מה קרה?" שאל אותי לוקאס.
"אמה, פרסי ואנבת' החליטו שאני מרגל של גאיה."
"ואתה כן?" שאל אותי לוקאס, זיק של הזדהות נצץ לו בעיניים.
"ממש לא" אמרתי.
"אז תתעלם, ושתדע, אני הייתי משרת של אוראנוס, ולכמה זמן חלק ממנו חי בתוכי, אבל התחילו לסלוח לי במחנה." סיפר לי לוקאס.
"זה למה קוראים לך אוראקס?" שאלתי, מחייך.
"אויש, אם תקרא לי ככה אני אראה לך מה זה."
"אם תצליח לתפוס אותי" התגרתי בו.
"אויש, בוא הנה!" הוא צעק עלי, ואני התחלתי לרוץ כדי לברוח ממנו, אבל הוא כבר וויתר והלך לביתן שלנו, אז החלטתי לחזור גם אני לביתן אתנה.
החושך כבר התחיל להשתלט על הרקיע, ואני הייתי להוט לקראת המדורה שהתעדתה להתקיים באותו היום. כבר דמיינתי לעצמי את המדורה. זה היה אחד הדברים שהכי אהבתי בספר של פרסי ג'קסון.
נכנסתי פנימה, וטיפסתי על הדרגש שלי, בכוונה לשבת לקרוא ספר שהיה לי במזוודה, שארגנתי.
לצערי לא הספקתי לקחת הרבה, כיוון שאיריס ארזה לי את המזוודה, והיא ביקשה ממני במהירות להגיד לה מה אני רוצה. למזלי זכרתי לבקש ממנה את הספר.
אנבת' הביטה בי במבט חמוץ, כשאני פתחתי את הספר והתחלתי לקרוא.
אחרי כמה זמן שעדיין ידעתי שהיא מסתכלת על כל תזוזה שלי, קרעתי את המבט שלי מהספר, והבטתי לה בעיניים האפורות.
"מה קרה?" שאלתי אותה.
היא שלחה בי מבט נוסף ואז אמרה :"אתה צותת לי ולפרסי."
"אני מצטער על זה, אני ממש מצטער" אמרתי.
"וגנבת לי את הכובע!" היא קראה.
"אני מצטער גם על זה, פשוט הכובע שלך הלהיב אותי לחלוטין." אמרתי.
היה ברור שהיא מתאפקת שלא לחייך.
"למה צותתָ לנו?" שאלה אותי אנבת'.
"זה היה בגלל שראיתי את הכובע במקרה, והייתי בסביבה" שיקרתי במהירות.
"תקשיב, תומאס, אני מצטערת שאני מגעילה כל כך, אבל אני באמת חרדה לגורל המחנה, ואני לא רוצה שתהיה משרת של גאיה. כבר היה לנו בוגד בביתן שלנו."
"אני ממש כאן!" קטע אותה לוקאס.
"אני מצטערת גם בפניך, לוקאס" היא אמרה בקול גס, ואז הקול שלה התמלא רוך מחדש :"אני לא אוכל לעמוד בעובדה שבביתן עליו אני אחראית יהיו שני בוגדים."
"בחייך!" קרא לוקאס "בתומאס את חושדת? את לא שמה לב איזו התלהבות יש לו כאן? הוא נראה לך הבוגד?"
אנבת' סקרה אותי, ואני הרגשתי שאני מסמיק לחלוטין, והרגשתי גם כעס קל. הגיבורה שלי מאמינה שאני בוגד.
החלטתי שאחרי המדורה, אני אתפלל לאמא ששוב תופיע בחלום, ואני אשאל אותה למה כולם מאמינים שאני משרת של גאיה. היא בטוח תענה לי. במחשבה המעודדת הזו חזרתי לספר שלי.