חצי רגל באדמה – פרק 28

הייתי בדרך לביתן שלי כשמשהו חלף על פניי במהירות על טבעית. הייתי כמעט בטוחה לחלוטין שזה היה תומאס. הנדתי בראשי, אין מצב.
לקחתי את המחברת שלי ועיפרון, כדי לרשום הערות, (פרסי לימד אותי שכדאי לכתוב את מה שאתה לומד כשהזיכרון שלך משהו) ואז חזרתי אל הזירה, התכוונתי לפגוש את תומאס. הוא התעכב כנראה כי הוא לא הגיע.
לקחתי חרב וסובבתי אותה בידי. אחרי שהוא לא הגיע במשך עשרים דקות התחלתי להתאמן לבד.
חשבתי על איך שראיתי אותו רץ במהירות על טבעית כזאת. זה היה הדבר המוזר ביותר שראיתי.
בעזרת החרב שלי שיספתי בובות על ימין ועל שמאל.
ואז, כשסוף סוף שמעתי צעדים וחשבתי שתומאס הגיע, גיליתי שזה היה פרסי.
"היי" הוא חייך, "מתאמנת קצת?"
"האמת שהייתי אמורה להתאמן עם תומאס" אמרתי, "אבל הוא מבריז לי"
פרסי הנהן, "אמה. אני צריך לשאול אותך כמה דברים"
"שאל" אמרתי והמשכתי להכות את בובות הקש המסכנות שלנו
"לא, אמה" הוא אמר, "זה רציני"
הפסקתי להחטיף לבובות והבטתי בפרסי. "מה קורה?"
"אני צריך שתגידי לי במדויק מה הקיקלופ ההוא אמר לך על גאיה" פרסי אמר, "תתרכזי"
התיישבתי על הספסל והתרכזתי כמו שפרסי ביקש. "גאיה מתעוררת מחדש" אמרתי, "המשרת הראשון כבר נמצא בין שורותינו"
פרסי הביט בי בתסכול. "זה הכל? שום רמז?"
"פרסי. מה אנחנו מחפשים פה?" שאלתי
"אני ואנבת' חושדים שלתומאס יש קשר עם גאיה. שהוא משתף פעולה איתה" פרסי אמר, "אנחנו לא בטוחים אבל…" הוא משך בכתפיו.
"בטח, זה יסבר כמה דברים" מלמלתי בשקט אבל לא יכולתי להאמין שתומאס הוא משרת של גאיה, הוא לא היה נורא כל כך, וזה פשוט לא הגיוני שהוא יערוק למחנה האויב. הוא מת על מחנה החצויים ועל האלים היוונים.
"אין מצב" אמרתי. פרסי הביט בי וחיכה. "אין מצב שהוא משרת של גאיה"
"אמה, אנחנו לא מאשימים אותו בכלום. אנחנו בסך הכל מנסים לברר אם…"
"הוא לא" אמרתי בביטחון שאפילו אני לא ידעתי מאיפה הוא בא, "אם הוא היה משרת של גאיה הייתי יודעת, תאמין לי"
פרסי נאנח, "אמה. אם נגלה שהוא משתף פעולה עם גאיה מאוחר מדי כל המחנה יסבול"
"אז מה אתה רוצה ממני?" שאלתי
"תפקחי עיניים" הוא אמר, "ואם תפגשי אותו תתחקרי אותו. תראי מה הוא מגלה"
הנהנתי, "אבל אני עדיין לא מאמינה בזה"
פרסי קם על רגליו כשראה שמישהו נכנס לזירה. "נדבר אחר כך" הוא אמר ופרע את השיער שלי.
"היי! בחייך פרסי!" אמרתי בכעס והוא חייך כשיצא מהזירה. "קרצייה" מלמלתי ואספתי את השיער מההתחלה.
בפתח הזירה עמד תומאס.
"היי" קראתי, "איחרת"
"כן.. מצטער על זה"
"בוא, תתחיל ללמד אותי כמה טריקים"
במשך השיעור שתומאס העביר לי למדתי תרגילים שאפילו פרסי לא הכיר. זה היה כל כך מוזר שתומאס יודע דברים כאלו אבל לא שאלתי כלום. כשעברנו לחלק המעשי נכנסתי לפעולה.
נלחמנו בצורה רגועה יותר הפעם, בלי לנסות לחנוק אחד את השני. אבל אי אפשר לומר שלא ניסינו לנצח. כל אחד מאיתנו השתמש בטקטיקה שונה כדי לגבור על היריב.
"אז.. תומאס" אמרתי כשהחרבות שלו התנגשו זו בזו, "מה אתה יודע על גאיה?"
"היא היתה…" הוא זינק לאחור וחמק ממכה שלי, "התגלמות האדמה. החצויים נלחמו בה כבר בעבר"
הנהנתי והסתערתי. הוא כמובן חסם את המכה שלי אבל זה לא מה שרציתי לבדוק. התכוונתי לזנק במתקפה שהייתה מפתיעה אותו אלא שאז הרגשתי את הנעליים שלי שוב נתקעות בחול.
"אני לא יכולה לזוז" אמרתי וניסיתי למשוך את הנעל שלי
"מה?" תומאס שאל ופנה לעזור לי, ברגע שהוא נגע בי האדמה עזבה אותי והצלחתי להזיז את הרגל.
"ידעתי" מלמלתי
"הכל בסדר אמה?" תומאס שאל
"תומאס, יש לך קשר אל גאיה?" שאלתי ישירות
הוא הביט בי בפרצוף נעלב. "מובן שלא!"
"אז תסביר את העובדה שהאדמה מקשיבה לך, או את העובדה שרצת במהירות על טבעית מוקדם יותר"
"אני לא יודע" הוא אמר ושיפד בחרב שלו בובת קש "אבל אני לא עוזר לגאיה. אני לא בוגד כמו שפרסי ואנבת' חושבים"
"אני יודעת" אמרתי בחיוך אבל בפנים לא האמנתי גם לעצמי, "אני מאמינה לך"