הוא זיכרון מודחק

על החול ציורים, מעגלים של עקבות השארנו, "אתה כזה מעצבן! תפסיק להכריח אותי לרקוד" אמרתי לך.
הסתכלת עלי במבט ספק מגחך, לא איפשר לי הפעם לנפנף עם ריסיי הארוכים, לא הצלחתי להמיס את הקרח שאטם את פיך.
"ככה לא אוכל לטשטש את השריטות שנוצרו לך, את יודעת"
פערתי את פי, אם כי לא בכוונה, לא היה לי שום צל של מושג למה הייתה הכוונה שלו, הוא בן אדם כל כך שנון ועם זאת לא מובן.
הוא תמיד הסתכל עליי עם כוכבים במקום עיינים, מבטו נצנץ לי והזריק בי אדרנלין עיקש.
הוא טען שנעלמתי לו, ובכלל, תמיד חייבים להעלם קצת, אחרת סופך לחפש את עצמך לנצח, חשבתי לעצמי.
"במבט אחד לעבר של שנינו חיינו מלילה ללילה,
כל מה שעניין אותנו זה העשן, המין, העצבים, החריפות שנוזלת בגרון והמון בקבוקי אלכוהול מנופצים, בדיוק כמו החלומות שהיו לנו. והנה גם השקיעות כמו זאתי שבזווית המושלמת של העיינים שלנו עכשיו" מיהרתי להגיד לו.
גלים התנפצו על רגלינו תוך כדי הליכה כושלת במים הרדודים, הוא לא הסתכל עלי, הוא הביט אל המים לאורך הדרך ובסוג של מילמול עם הרבה ביטחון, אמר "חשבתי שאת מתגעגעת אל הזמנים האלו"
ברור שאני מתגעגעת להיות מחוסרת דאגות, רק אני והוא נטושים באיזה רחוב חסר חיים, חשבתי בעודי מנסה להזכר בזכרונות מודחקים.
שתקתי ולא הוספתי דבר, לפעמים מה שלא נאמר אומר הכל.
הוא חייך שפתאום גל התנפץ עליו, יכולתי להבחין מבעד לחולצתו שהפכה שקופה בגופו הזכור לי, הסיבה שבעבר לא הייתי בודדה כל כך.
"את מבינה, אני גם זוכר את הקור, הרחובות הריקים, העשן והקעקועים.
את הלילות השיכורים, ועייניך, עייניך הירוקות שלצד השקיעה הפכו כלום לגן עדן.
כל העבר האפרפר הזה חרט על גופי את החופש בשמך, אבל אם את לא רוצה לחזור אל הימים ההם, אוותר על החופש שלי, אוותר עלייך בשבילך"