ילדה מוזרה פרק 8- ואחרון!

"……ואם אתה מת….. אז… אז גם אני!" אמרתי בביטחון והבחנתי בסכין שהונחה 2 מטרים ממני.

"אבל לפני זה…. יש משהו שאני חייבת לעשות…." לחשתי לעצמי. רכנתי לעבר פניו של ריאן והצמדתי את שפתי לשפתיו. לפתע הרגשתי כאב עז בגבי ועד מהרה שכבתי לי בשלולית דם.
"את פשוט לא לומדת, נכון?" שמעתי קול שוויצרי מגיח מאחורי. זאת הייתה אלקסיס, בידה חרב ועליה מרוח דם. הדם שלי.
"כל הכבוד, נסיכה. ועכשיו, קנולים, חסלו אותה!" ציווה אותו האיש שהרס לנו את בית הספר.
"אלקסיס, את עבדת איתו כל הזמן הזה?" שאלתי בקושי וזה כל מה שאני זוכרת. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי שוכבת במיטת בית החולים וריאן לידי.
"אמבר, התעוררת!" קפץ משמחה ונישק אותי על שפתי.
"ריאן?! אני חשבתי ש…. שאיבדתי אותך…… אמרתי ומבטי מושפל מטה.
"אני בסדר…." אמר.
"אבל איך?" שאלתי אותו.
"אל תשכחי שהכוח הכי חזק הוא אהבה. הוא כל כך חזק עד שהוא יכול להחיות…." אמר ונישקתי אותו.
"ואיפה ליאו?" שאלתי אותו.
"הוא…. הוא נלחם עכשיו בנלמין." ענה.
"נלמין?! מי זה?" הופתעתי.
"את יודעת…. שיער אדום…. עיניים אדומות…" הסביר וישר הבנתי על מי הוא מדבר.
"אז ככה קוראים לו…" מלמלתי לעצמי.
"כן…. והוא גם ממש חזק…. טוב נו… מה ציפיתי? הרי בכל זאת…. שליט האש…" אמר.
"מה?!" לא ידעתי שזה שליט האש.
"מה קרה?" שאל.
"לא ידעתי שהוא שליט האש…" אמרתי ונזכרתי באותו היום כשחנק אותי. זה מסביר את חום ידיו… אבל למה הוא צריך מפלצות? ועוד כאלה שנקראות 'קנולים'….טוב, נו… אולי לא כדאי לשפוט אותן על פי השם שלהם…. הן בכל זאת חזקות מאוד….
"טוב… אז…. הוא כן…." אמר ריאן, רק כי לא היה לו משהו יותר טוב לומר.
"אני אלך לעזור לו" אמרתי.
"לא! את חולה מדי! את לא יכולה…" אמר בהיסוס.
"מה?!" הופתעתי. חולה? אבל אני בריאה…. סך הכל התעלפתי או משהו כזה…
"כן! ה….החרב של אלקסיס…. היא הייתה מורעלת…." הסביר.
"מה?!" לא זכרתי כלום.
"את באמת לא זוכרת?" שאל. הנהנתי בחיוב.
"אלקסיס ניסתה להרוג אותך…." אמר ופניו מושפלות מטה.
"אבל…. אבל היא…." גמגמתי.
"כן, היא נסיכה…. אבל היא נסיכה רעה…." ריאן אחז בידי בחוזקה.
"מה קרה?" שאלתי אותו כשכמעט מעך לי את היד.
"אני מרגיש…. אני מרגיש מוזר…." אמר ונפל על הרצפה.
"ריאן!" קראתי בבהלה. הוא לא ענה ולא התעורר. לחצתי מספר פעמים על הכפתור שקורא לאחות. כשהגיעה סוף- סוף היא לקחה את ריאן לחדר אחר. לפתע הרגשתי משהו….. שאני לא יכולה להגדיר…. זה היה סוג של כאב במותן ובלב, וגם קצת ברגליים… בקיצור, בכל הגוף. הרגשתי עקצוץ קל בין החזה לצוואר לכתף. זה גבר מרגע לרגע עד שזה נרגע, אבל כשזה נרגע- ידעתי שמשהו לא בסדר. הבטתי דרך החלון של בית החולים ולא האמנתי למראה עיני.
"ליאו!!!" צעקתי בזמן שדמעות מתחילות ללטף את לחי בעדינות. הוא שכב שם. על המדרכה, בתוך שלולית אדומה. שלולית של דם. הדם שלו. הרגשתי כאב חזק באזור הלב ובבטן. לפתע ראיתי את ריאן. הוא יצא בריצה החוצה ונעמד ליד אחיו המאומץ. הוא הרים את ידיו וגל מים פגע בחוזקה בבטנו של נלמין. נלמין לא ויתר ושלח לעבר ריאן גל אש. הוא פגע בו. עכשיו אני התערבתי. לא יצאתי החוצה, נשארתי בחדרי. פגעתי בנלמין המופתע וזה השתטח על המדרכה הקשה. הוא נחלש והמפלצות שלו נעלמו. פתאום הוא קפא.
"כריסטי…" מלמלתי. ידעתי שהיא זאת שגרמה לו לקפוא.
"אני כאן" היא אמרה. הסתובבתי והיא ריחפה לה מאחורי.
"מה קרה כאן הרגע?" שאלתי אותה.
"ליאו מת….. הוא מת בקרב, אני בטוחה שהרגשת את זה…. ואני יודעת שזה כאב. הכוחות צריכים לעבור למישהו אחר, ובגלל שאת אוהבת את ריאן הם עברו אליו." הסבירה. אני לא מאמינה שליאו מת, ושעכשיו ריאן הוא… המלך… אבל…. ליאו מת… הוא מת! אני לא מסוגלת לחשוב על זה אפילו. בכיתי. לפתע הבחנתי בריאן מחבק אותי. הוא גם בכה.
"אני לא מאמינה ש…." התחלתי לומר.
"גם אני לא. לא הגיע לו למות…." אמר ונישק אותי בלחי.
"אני רוצה הביתה" אמרתי אחרי שתיקה קצרה.
"אני אלווה אותך" אמר.
"לא. אני רוצה לבית האמיתי" אמרתי.
"ו… ככה לנטוש את כולם?" שאל. נרתעתי. זה לא נשמע בסדר לנטוש את כולם.
"אני…אני… אוף… אני לא יודעת!" יללתי.
"זה מה שאת צריכה לעשות, אמבר. עלייך ללכת הביתה. עכשיו. אני אעביר את ההודעה לכל המכרים שלכם. זה מחובתכם להכיר את הבית שלכם" אמרה כריסטי. הנהנו לאישור. אני וריאן יצאנו מבית החולים ורצנו לים. קפצנו פנימה. ריאן התלהב, אבל אני התרגלתי. שחינו ושחינו, ולא התעייפנו. לפתע ראינו מקום יפיפה. מלא צדפות ומואר. המון צמחים וחיות מים. אבל הדבר הכי גדול- הארמון. הבית שלנו. נכנסנו פנימה והכרנו את המשרתים שלנו. זה ממש מגניב שיש לנו משרתים. החדרים היו ענקיים, והמבנה היה מדהים. משפחות שלמות חיות בתוך האוקיינוסים- וזה פשוט קסום. באוקיינוס פגשתי איש אחד שגם היה רופא. הוא הצליח להוציא ממני את הרעל של אלקסיס והרגשתי הרבה יותר טוב.