להגיד "אני אוהב אותך" בלי שהיא יכולה לשמוע-פרק ג' חלק שני- היום ששינה את החיים שלי.
הנה עברו להם חודשיים, חודשיים של התנדבות לקהילה, לפני חודש וחצי גיליתי למה ליאת חירשת עדיין אין לי את האומץ להמשיך לקרוא, אפילו ליאת הייתה חושבת שזה פתטי,זה בגלל שכל פעם שאני מתחיל לקרוא אני מדמיין את ליאת סובלת, זה כואב לי, זה לא כאב מוחשי זה כאב שבלב, הפעם אני חייב להמשיך לקרוא, להמשיך לקרוא עד הסוף,אמרתי לעצמי, תוך כדי שאני פותח את המחשב הנייד שלי, חיברתי את הדיסק און קי, נשמתי נשימה עמוקה בשביל להרגיע את הגוף, שתי קליקים על המסמך, דילגתי קצת על הזוועות,
ליאת:"אמא שלי העמידה אותי על עדן החלון בחדר שלה, היא הביאה לי תיק, שעון, וענדה לי את השרשרת שלה, תוך כדי שאני בוכה, היא דחפה אותי לבחוץ סיבבתי את הראש לכיוונה והצלחתי לקרוא את השפתיים שלה "רוצי, תברחי", היא אמרה לי, רצתי ברחתי הכי רחוק שאני יכולה רצתי בלי להסתכל לאחור, באיזה שהוא שלב , עצרתי לא יכולתי להמשיך לרוץ יותר, התחבאתי בתוך מגלשה בגן שעשועים, פתחתי את התיק, בתיק היה מכתב, ועוד תיק קטן, פתחתי את המכתב, למרות שהייתי ילדה מאוד קטנה אני ידעתי לקרוא, אמא שלי תמיד אומרת לי שאני מבוגרת יותר מילדים בגילי, התחלתי לקרוא את המכתב.
"לליאתי
ליאתי אני אוהבת אותך, אני מאוד מצטערת על מה שעשיתי לך היום, אני מקווה שזה יעזור לך, מחר בשעה 12 בצהריים, אני אחכה לך בשדה שבקצה השני של העיר, בתיק הקטן יש כסף, אם רעבה תקני אוכל, שתייה, שתייהי עייפה תלכי למקלט יש שם מזרונים תשני שם, רק אל תשכחי לבוא לשדה ב12 בצהריים,
תשמרי על עצמך
אוהבת אמא"
שסיימתי לקרוא פתחתי את התיק הקטן, היה שם כסף, לא קצת, היה שם כמעט 10 אלפים שקל, הסתכלתי על הכסף, והתחלתי לבכות, בכיתי ובכיתי, לא היה לי כוח להמשיך לבכות, ונרדמתי שם, ממש לכמה שניות, התעוררתי, והלכתי למקלט, בלילה הראשון שם לא הצלחתי לישון, שהייתי נרדמת הייתי מרגישה כאילו מטייל עלי משהו, בסוף הצלחתי לישון, בבוקר קמתי בחמש, יצאתי מהמקלט, השמש עוד לא יצאה, לקחתי את התיק והלכתי לחכות לאמא בשדה, ליד השדה היה מטע קלמנטינות, כל כמה שעות הייתי קוטפת כמה קלמנטינות, והגיעה השעה 12 ישבתי שם, מחכה לה, והזמן עובר, עבר שעה, אמרתי לעצמי שהיא בטוח מתעכבת, עוד שעה עברה, ואמא לא הגיעה, ושוב עברה שעה ואמא עדיין לא הגיעה, הגיע הערב וחזרתי למקלט, ישנתי בתוך ארון קטן מחובקת עם התיק שלי, יום למחרת בערב שהלכתי מהשדה למקלט, כי שוב אמא שלי לא הגיעה, הייתה לי הרגשה שמשהו עוקב אחרי, בהתחלה הלכתי מהר, סיבבתי את הראש וראיתי שמשהו עוקב אחרי, התחלתי לרוץ רצתי למקלט, בעודי רצה נתקלתי באישה, ניסיתי להגיד לה סליחה, והצבעתי לה לעבר הדמות שרצה אחרי, לא הצלחתי להגיד לה כלום, ראיתי שהיא מסתכלת לכיוון שהצבעתי, היא ניסתה להגיד משהו, אבל לא הצלחתי לשמוע, הצבעתי לה על האוזניים שלי, וניסיתי להגיד לה שאני לא יכולה לשמוע והתחלתי לבכות, היא ממש נבהלה שאמרתי לה את זה, היא הוציאה דף מהתיק שלה וכתבה שם "איפה אמא?" , הפסקתי לבכות, לקחתי ממנה את הדף והעט, ורשמתי לה שאמא שלי נטשה אותי ואין אף אחד ששומר עלי, לא סיפרתי לה על הכסף, אני לא יודעת למה סמכתי עליה, היא נראתה לי בן-אדם טוב, היא כתבה לי, "רוצה להיות אצלי בינתיים?", הסכמתי הכל יותר טוב מהמצב שלי עכשיו, בזכות האישה הזו אני חיה עכשיו.
חוקר:"והיום שאת מבינה שאמא שלך עשתה לך את כל זה בגלל …
וזהו הטקסט נגמר, היו לי כמה דקות של הלם, לעכל את כל הדבר הזה,הסתכלתי בשעון בקצה התחתון של מסך המחשב, השעה הייתה 11 ועשרים בבוקר, עוד כמה דקות ליאת אמורה להיות בשדה, לקחתי תיק, עם מים, וקצת אוכל ויצאתי, שהגעתי לשם, ראיתי את ליאת, יושבת בקצה של צוק שיש שם, מסתכלת על האופק, על הים, ומחכה, התקרבתי עליה, נגעתי לה בכתף,
היא הסתכלה עלי, ואמרה, "מה אתה עושה כאן?"
"אני יודע מה קרה לך?", אמרתי לה
"איך אתה יודע?", ליאת הסתכלה עלי במבט מבולבל
"אני יודע גם מה את עושה כאן", אמרתי
"שב", היא אמרה וטפחה על האדמה לידה, כסימון לשבת לידה
"למה לא סיפרת לי?", שאלתי אותה,
"אני לא יודעת התביישתי", היא אמרה לי
"התביישת ממני?", שאלתי,
"לא מה פתאום, לא רציתי שמשהו ידע על זה", אמרה והחזיקה בבטן שלה,
"מה קרה?", שאלתי בהסתקרנות למה היא מחזיקה את הבטן
"שום דבר זה רק כאב בטן", ניסתה לסטות מהשאלה שלי,
"כמה זמן אתה יודע?" ליאת שאלה אותי
"חודש וחצי", עניתי
"חודש וחצי ולא אמרת מילה", היא אמרה לי
"התביישתי כמוך", השפלתי מבט
והיה שקט, הסתכלתי על הים, התקופפתי טיפה וראיתי את הגלים מתרסקים על הקיר חול, שמעתי קול, קול של נפילה, הסתכלתי על ליאת, היא נפלה אחורה, ונשכבה על האדמה לידי,
"אדם", ליאת קראה לי, זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את ליאת מדברת, עד עכשיו היא דיברה איתי בשפת הסימנים, ואני קראתי לה את השפתיים,
"מה?", התקרבתי עליה, היא הרימה טיפה את החולצה שלה, ויצא לה מלא דם מהבטן,
"מה קרה לך?", שאלתי,
"אדם, אני עומדת למות", היא אמרה לי, והתחילה לבכות,
"אני אקח אותך לבית החולים", אמרתי וניסיתי להרים אותה
"זה מאוחר מידי",היא אמרה, הורדתי אותה לאדמה, היא משכה אותי,
"שכב לידי", היא אמרה, שכבתי לידה, החזקנו ידיים, שכבנו שם, אני לא יודע כמה זמן, פתאום הרגשתי שהיד של ליאת מתחילה להיות קרה, הסתכלתי על ליאת,לא רציתי לחשוב, שליאת מתה, והדמעות על הלחיים זולגות, לא הייתי מוכן לוותר עליה, ניסיתי לעשות לה החייאה, תוך כדי שאני מנסה לעשות לה החייאה, הדמעות זולגות על הלחיים בלי הפסקה, זולגות בתקווה שאולי היא תחייה, אבל שום דבר לא עזר, וליאת כבר הייתה מתה,
הסתכלתי עליה, ואמרתי לה, "ליאת, אני אוהב אותך", אבל היא לא שמעה אותי,
ליטפתי לה את הפנים,ובאותו רגע הצטערתי שלא אמרתי לה את זה לפני, הסתכלתי עליה ושמתי לב שבאחת הידיים היא החזיקה, את השרשרת של אימא שלה, לקחתי ממנה את השרשרת, זו לא הייתה שרשרת של בנות, ענדתי אותה, עשיתי את מה שהייתי חייב לעשות, כבר באותו ערב, קברתי אותה, על המצבה רשמתי את השם שלה, ומאז כל יום אני הולך לשם, ומחכה עם ליאת.
אולי הפעם היא תבוא.
תגובות (0)