מתחילים מחדש-פרק 3

נקודת מבט מוראל
"וזה בפנים,כן שקד מועלם עשה את זה שוב!" צעק שקד בהתלהבות,לאחר שהבקיע גול.
"יאללה גם כן אתה,נו מה אתה עף על עצמך!" אמרתי בעצבים.
"מה קרה מוראל, קשה לך להודות שהפסדת?" שאל שקד בהתגרות.
"היית מת! חכה,חכה עכשיו אני מכניס לך גול אתה לא תבין מאיפה זה בא לך." אמרתי באיום.
שקד עמד בשער,הנחתי את הכדור על הדשא,לקחתי כמה צעדים אחורה,ובעטתי בכדור.
"תקשיבו ההורים שלי התקשרו,הם אמרו שמגיעה איתם ילדה חדשה,והם רוצים שנסדר קצת." אמרה יהלי,והוציאה אותי מריכוז,ומה שקרה שפספסתי,שוב.
"עאלק,תראה איזה גול אני מכניס לך,לא תבין מאיפה זה בא לך." אמר שקד בגיחוך.
"נו מה אתה רוצה,היא הפריעה לי להתרכז." אמרתי בהתגוננות והפניתי אצבע מאשימה לכיונה של יהלי.יהלי הביטה בי ומשכה כתפיים.
"כן,כן מה שתגיד." אמר שקד,והמשיך לצחוק.
"נו עזבו את הכדור ובואו לעזור." אמרה רומי בקולה הצווחני.
"באים,באים…" סיננתי לעברה.
"עכשיו!!" היא אמרה.
"בסדר,אפשר לחשוב כאילו ראש הממשלה מגיע." אמרתי בעצבים.
"מוראל!" צעקה רומי.
"בסדר,אני בא!!" צעקתי.
"נקווה שהיא שווה את זה…" מלמלתי.זרקתי את הכדור בחצר,ונכנסתי פנימה לעזור.

נקודת מבט שי
יצאנו מבית החולים ונסענו לבית המחסה.השענתי את ראשי על החלון,מביטה בכביש,בעצים הירוקים,באנשים ההולכים על המדרכה.
הנסיעה עברה די בשקט,הייתי שקועה במחשבות שלי.הנחתי את ידי על התחבושת שהייתה על בטני,וליטפתי את בטני.מכאן אני מתחילה דרך חדשה,חיים חדשים,הזכרתי לעצמי.
לאחר נסיעה של עשר דקות בערך,ברוך החנה את המכונית,הזדקפתי במקומי,והתחלתי להתמתח.
"הגענו." אמרה סיגל.
ירדתי מהמכונית,סידרתי את החצאית שלי,ואת חולצתי.
שלושתנו פסענו לכיוון בית המחסה,נכנסנו לחצר,בחצר היה דשא ירוק יפהפה, ראיתי שני ילדים משחקים כדורגל,ועוד שתי בנות ובן שישבו במדרגות בכניסה לבית המחסה,כל הילדים כאן היו נראים בגילי.
"עכשיו חכה,חכה איזה גול אני מכניס לך." אמר אחד מהילדים ששיחקו כדורגל.
"שלום אמא,שלום אבא." אמרה אחת מהבנות שישבה קודם על המדרגות יחד עם עוד ילד,וילדה.
אמא?
אבא?
רגע מה,היא הבת של סיגל וברוך?
ואז פתאום הרגשתי משהו עף עליי ופגע בראשי,והעיר אותי ממחשבות.
"אח!" אמרתי ושפשפתי את ראשי.ורק אז הבנתי שמה שפגע בי זה כדור,.שמעתי צחקוקים מסביבי.
הבטתי סביבי וראיתי את השני ילדים ששיחקו בכדור צוחקים,וגם שאר הילדים האחרים צחקו.
"מאוד מצחיק." אמרתי בציניות.
התכופפתי והרמתי את הכדור מהרצפה הבטתי בשני הילדים האלו במבט רצחני,הם הביטו בי בסימני שאלה ,העפתי מבט בכדור שהיה בידי ושני הילדים הביטו בי.חייכתי אליהם חיוך ממזרי והשלכתי את הכדור לכיוון הכביש.
לאחר מכן חיככתי את כפות ידיי זו בזו וחייכתי חיוך מרוצה,הנקמה המושלמת.
שילמדו לפעמים הבאות,על שי מזוז לא צוחקים!
"היי,מה את חושבת שאת עושה,חתיכת…" אחד משני הילדים התחיל לומר,הוא היה עצבני,עצבני מאוד אפילו.הילד השני לא אמר כלום,הוא פער את פיו מההלם,וכך גם שאר הילדים
"מוראל!" צעק ברוך ושלח אליו מבט אזהרה.
אז ככה קוראים לילד המעצבן הזה שחש את עצמו.פעם הבאה שילמד שעל שי מזוז לא צוחקים.
"כמה פעמים אמרנו לכם לא לשחק כאן בכדור,יש חצר אחורית." אמרה סיגל.
"טוב בכל מקרה,אני רוצה שתכירו את שי." ברוך אמר,וכל המבטים הופנו אליי.
"היי." אמרתי בביישנות ונופפתי בידי.
כולם החלו לבחון אותי מכף רגל ועד ראש,ובחזרה.
"שי הולכת להצטרף לבית המחסה,אז תתנהגו אליה יפה." אמר ברוך,ונעץ מבט אזהרה במוראל,ובילד השני,עם העיניים החומות,הוא היה נראה טוב,.
"בואי שי,אני אראה לך את החדר שלך." אמרה סיגל.הנהנתי בראשי,וחלפנו על פניי כולם,ומוראל חייך אליי חיוך מזויף,החזרתי לו את אותו החיוך.,סיגל ואני נכנסנו לתוך הבית וסיגל החלה להוביל אותי לחדר שלי.

נקודת מבט מוראל
"מה את עושה חתיכת…" אמרתי בעצבים לילדה החדשה.
"מוראל!" צעק ברוך באזהרה.
הייתי כל כך עצבני,מה היא חושבת לעצמה. היא כאן רק חמש דקות וכבר עושה מה שבא לה.
הרגשתי איך העצבים מתחילים להתמלא בגופי,ואיך גופי הולך ומתחמם מרוב העצבים.
ואז ברוך הציג את החדשה.
שי..אז ככה קוראים לכלבה,שהעיפה את הכדור האהוב עליי לכביש.חייכתי לעברה חיוך מזויף,היא החזירה לי את אותו החיוך.אני כבר רואה שנסתדר מעולה.
היא עוד תקבל את מה שמגיע לה,היא בחרה להתעסק עם הבנאדם הלא נכון.
ואז סיגל לקחה את השי הזאת והובילה אותה לחדר שלה.
"אמן תיפלי בדרך תשברי את כל העצמות." מלמלתי בלחש.או שלא שלא כל כך בלחש.
"אני מזהיר אותך מוראל,היא חדשה תתנהג יפה." אמר ברוך ,באיום,ושלח לעברי מבט אזהרה.
"ומה עם…" התחלתי לומר.
"אני אשיג לך כדור חדש." אמר ברוך.
"אני סומך עליכם שתעזרו לה להשתלב." אמר ברוך ,ונכנס לתוך הבית.
"סעמק…" מלמלתי בעצבים והעפתי את הפח שהיה מונח בחצר. כולם הביטו בי המומים.
"נו מה אתם מסתכלים,מה בחיים שלכם לא ראיתם בנאדם עצבני?" שאלתי בעצבים.
ואז כולם החלו להתפזר,חוץ משקד.
"נו די אחי, כולה כדור מה אתה עושה עניין?" שאל שקד.
"כולה כדור?
כולה כדור?
זה הכדור שאני הכי אוהב,זה הכדור שאני נמצא איתו מאז שאני ילד קטן,הכדור הזה עבר איתי כל כך הרבה.עד שבאה הכלבה הזאת ועכשיו אין כדור." אמרתי עוד יותר עצבני ממקודם.
"כלבה,כלבה אבל תודה שהיא כוסית." אמר שקד וחייך.
"ממש אכפת לי איך היא נראית." אמרתי בחוסר עניין.
כלבה,כלבה אבל בדבר אחד שקד צודק,היא באמת נראית טוב. אבל אין מצב אני לא הולך להודות בז,כי אחרי הכל היא עדיין כלבה ואני שונא אותה.
"בטח שאכפת לך,יופי אצלך זה במקום הראשון." אמר שקד.
וואלה מה אני אגיד מכיר אותי טוב הזבל הזה.
"אפרופו יופי,אני הולך להתקשר לנסיכה שלי." אמרתי,בשביל להתחמק מהשיחה עם שקד.
"מסור לה ד"ש ממני." צעק לי שקד מרחוק.
נכנסתי לתוך הבית,פסעתי לכיוון החדר שלי,האמת שלא התכוונתי להתקשר ללידר,פשוט רציתי ששקד ירד ממני מהנושא של החדשה.
נכנסתי לחדר שלי,טרקתי את הדלת אחריי בחוזקה.שכבתי במיטה שלי מביט לתקרה.כשכדור טניס קטן בידי,התחלתי לשחק עם הכדור ולהעביר אותו בין ידיי.
"ויש לי חשק לפעמים לצעוק חזק אל העולם, על מי את בשבילי.." לפתע הפלאפון שלי צלצל.
על הצג היה רשום 'האחת שלי-.ככה אני קורא ללידר באנשי קשר שלי.
לקחתי את הפלאפון שהיה מונח על השידה שלי,חייכתי לעצמי.אם יש בנאדם שיכול להרגיע אותי במצבים כאלה זו רק היא,היא השקט שלי בתוך כל החיים המסובכים שלי.
"היי נסיכה שלי." עניתי.
"היי אהובי,התגעגעתי אליך המון." היא אמרה בקולה המתוק,כל כך שמחתי לשמוע את הקול שלה,רק מלשמוע את הקול שלה אני מרגיש יותר טוב, והעצבים מתחילים להתפוגג לאט,לאט.
"גם אני, אבל אני יותר." אמרתי בהתגרות, וחייכתי לעצמי.
"לא אתה לא." היא אמרה.
"אני כבר מת לראות אותך, יש מצב לראות אותך עוד חצי שעה?" שאלתי.
"מממ..כן!, ניפגש בקניון עוד חצי שעה?" היא שאלה.
"ניפגש." אישרתי. והשיחה נותקה.

נקודת מבט שי
"מוכנה?" שאלה סיגל והביטה בי בחיוך, כשעמדנו ליד דלת החדר שלי.
"מוכנה." אישרתי ושלחתי לעברה חיוך.
פתחתי את הדלת של החדר שלי,החדר היה מדהים. הקירות היו צבועים בורוד,היה ארון מעץ עם שלוש דלתות ומראה ארוכה, שידה מעץ, ומיטה ומולה הייתה עוד מיטה.
"אז בינתיים את בחדר לבד, עד שתבוא עוד ילדה, אם בכלל…" אמרה סיגל.
"תודה, תודה רבה על הכל." אמרתי וחייכתי אליה.
"ואל תשכחי שי,את פה כדי להתחיל מחדש, פה שמים את העבר מאחור ומתחילים מחדש." אמרה סיגל.
הנהנתי בראשי להסכמה.
"ושי,ממחר את מתחילה ללכת לבית הספר כאן בשכונה, יחד עם כל הילדים." אמרה סיגל.
"תודה." אמרתי שוב.
"בהצלחה, וכל מה שתצטרכי אנחנו כאן בשבילך." אמרה סיגל, ויצאה מחדרי.
שכבתי על מיטתי ובהיתי בתקרה,. ולפתע נשמעה דפיקה בדלת, מה שגרם לי לבהלה קלה, הזדקפתי במהירות ועברתי למצב ישיבה.
"כן?" צעקתי למי שזה לא יהיה, והדלת נפתחה.