דלתות

"לאן נעלמת לכל כך הרבה זמן?"

"חיכיתי לך, סוף סוף אני רואה אותך שוב."

"את היית מתה."

כריסטופר ניסה לעלות במדרגות לכיוון הדמות המעורפלת אך נכשל. כל מדרגה התישה אותו עוד ועוד, במדרגה השביעית פשוט נשבר.
כריסטופר ניסה לקום מהמיטה אך ברגע שהזיז את ראשו נשמע קול קליק, בדיוק כמו הקול שהיה רגיל לעשות באצבעות לאחר כתיבת מאמרים ארוכים אך הפעם מצווארו, הוא ידע שזה לא סימן טוב אך עדיין ניסה להשתחרר מהגבס שצווארו היה מקובע אליו.
"אל תתאמץ יותר מדי כריס, הייתי בטוחה שאתה מת כשמצאתי אותך שוכב במורד המדרגות. למה אתה ממשיך להתעלל בעצמך ככה? מה עם סדנת הגמילה ההיא? הייתי בטוחה שכמעט נרפאת."

"אני לא חולה מריאן, ואף פעם לא הייתי. הלכתי לסדנאות האלה רק כדי שאת תרגישי טוב יותר עם עצמך, לפחות אני צריך להשתמש קצת רק כדי לנקות את הראש."

"אני ממליצה שלא תנקה את הראש בשבוע הקרוב, כי אז זה יכול להיגמר בקצת יותר מגבס." אמרה מריאן ויצאה מהחדר.
על שולחן הקטן ליד המיטה הייתה צלוחית עם לחם וממרח כלשהו ולידה כוס גזוז. מימין לדלת עמד כיסא שעל גבו תלויה גופיה ועל מושבו מסודרים בגדים מכנסיים, גרביים ותחתונים להחלפה.
בראשו ניסה להריץ איפה החביא את השקית האחרונה שנשארה לו, ראשו כאב מדי מכדי לחשוב בצורה הגיונית והמחשבה היחידה שהדהדה בראשו הייתה בתו, תמונות של בתו קטרינה חלפו במהירות בראשו. אילו רק היה יכול לחסוך ממנה את כל הסבל שחוותה היה עושה זאת, הוא ידע שהכל היה לטובה ובלי בית היתומים החיים שלה היו הופכים לבלתי אפשריים. למרות כל זאת, הוא עדיין מתגעגע אליה יותר מכל אך יודע שמפגש איתה כרגע יהיה בלתי אפשרי, הוא לא יודע איפה למצוא אותה ומריאן אף פעם לא תסכים לגלות לו. אפילו שיחת טלפון לא יכל לבצע, וגם אם היה מצליח בסופו של דבר להתקשר אליה ידע שלא יהיה אמיץ מספיק כדי לדבר או אפילו רק להגיד לה שהוא מתגעגע אליה, למרות שהיא אפילו לא מכירה אותו ולא יודעת אפילו את שמו.
לאחר שכריסטופר סיים לאכול ניסה להגיע אל הטלפון הניד שלו שהיה מונח על הרצפה והיה מחובר למטען, לא היה לו כוח לקום או להתכופף ולהרים אותו אז הוא פשוט חייג עם הבוהן שלו, "מזל שכל אנשי הקשר שלי בתור שיר ההמתנה שלה. "Rolling in the deepעל חיוג מקוצר" חשב לעצמו. מריאן בחרה את השיר "
"הלו?"