רגעים

"ילדים שלי!" היא אמרה, "אני אוהבת אתכם כל כך!"
הם ישבו כולם על הספה, היא וארבעת ילדיה, וצפו בסרטים מצוירים. היא ישבה בניהם, וכשאמרה את זה פרשה את ידיה וחיבקה את כולם.
"קטנטנים שלי!" היא אמרה בפרץ של חיבה, אפילו שהם היו כבר גדולים, יחסית.

זה היה אחד מאותם רגעים שפשוט אין כביסה לכבס ואין כלים לשטוף ואין בלאגן לסדר ואין עבודה לעשות, וגם אם יש מתעלמים ממנה לחלוטין ופשוט יושבים דבוקים, מתחממים זה מזה, נהנים מהחיים, שוכחים מהעולם.

זה היה אחד מאותם רגעים שנזכרים בהם כשמתבגרים, או כשקורה משהו רע. אחד מאותם רגעי שפיות שמזכירים לך שפעם היה טוב, שנותנים לך תקווה. הם מועילים במיוחד אם תקווה היא הנשק היחיד שיש לך.

זה היה אחד מאותם רגעים שנראה שחלפו בין רגע, שנמשכו אך מעט, אבל אם תעצור הכל ותיזכר בהם, אם תמתח כל שנייה, זה יימשך לנצח נצחים.

"אני אוהבת אתכם יותר מכל דבר בעולם!" היא הכריזה בשמחה אין סופית.
"אפילו יותר משוקולד?!" שאל אחד הקטנים בתימהון.
"כמובן שיותר משוקולד!" היא אמרה ונתנה לכולם נשיקות ארוכות על הראש.

כי אתה יכול לעשות עבודות כל היום, כביסה וכלים ורצפה זה משהו שתמיד יש, כמו עטים מחוסרי פקק במגירות הסכו"ם. אבל ילדים רכים בשנים, ערבים עם רוח קרירה שנושבת לך על השערות הקטנות שבעורף, מן שמחה עילאית כזאת ואופטימיות שלא נגמרת יש רק לפעמים, מדי פעם, לעיתים רחוקות. עליך לזהות את הרגעים האלה ולהפיק מהם המיטב, לנסות לצבור כמה שיותר זכרונות נעימים לימים… אחרים.

כי פסימיות יש תמיד, ובשפע. אם אתה זקוק לפסימיות אתה יכול פשוט לנסות להיות זבוב על הקיר במשרד של אונקולוג. אתה תשאב מהקירות הלבנים, העציצים המלאכותיים, העט ולוח השנה מספיק פסימיות לשארית חייך ושל כל צאצאיך משך דורות.

אבל אופטימיות יש מעט, כמו הקו אדום שבמחברת מתמטיקה, לצד כל המשבצות הכחולות ההן. הוא מאיים להיבלע בצל הענק של מיליוני קווים כחולים, אבל אפילו שהוא דק, הוא ישנו, וכך האופטימיות ועמה התקווה, מעודדת אותך להאמין בעולם וורוד עם שיחים מסוכריות וילדים יחפים ושמיים צהובים לעד.

היא בחשה בשערו של בנה, חום וסמיך, ותהתה אם יש לה בכלל מושג כמה ברת מזל היא.

כי אפשר להישאר ערים במיטה כל הלילה ולמנות את הדרכים שבהם אפשר לאבד את התינוקות שלנו: מטבע תמים שנמצא על הרצפה, פרי קטן ורעיל, נפילה מהחלון או מהמדרגות, נשיכה של כלב. כשהם גדלים לילה אחד כבר לא יספיק: מנת יתר מאותם כדורים שמועברים במסדרונות בתי הספר, מכונית עם נהג שיכור בדיוק כשהוא עובר את הכביש, תיק שמבצבצים ממנו חוטים שמונח מתחת למושב שלך באוטובוס.

ואתה יודע מה? אתה יכול לגונן על ילדך עם צמר גפן ונייר פצפצים מיום היוולדו, להיות בטוח שכל עוד אתה בשטח שום דבר לא יפגע בו, ואז לגלות שהמוות כבר שט לו בתוך הדם. ALL.

וזה מזכיר לי את הילד שחזר הביתה בערב ואמו שאלה אותו:
"בני, מה עשית כל היום?"
והוא ענה לה: "שום דבר."
ושניהם ידעו ששום דבר זה בעצם כל מה שהוא רוצה.