רכוש צה״ל- פרק 8.

״שלום ליפה שלי שחזרה לבסיס!!!״ קראה יהלי בקולי קולות, יקיר ודור ציחקקו מהצד. חיבקתי אותה.
״מה אתם צוחקים?״ שאלתי את שניהם ופרסתי ידי לחיבוק בו שניהם מיהרו להתרפק.
״זה מורגש?״ שאלתי את דור אחרי שהנחתי את תיקי מתחת למאהל והתקדמנו לעבר השק״ם.
״מה מורגש?״ שאל לא מבין.
״לירון… מורגש שהוא לא כאן?״ שאלתי לא מצליחה להוציא את המילים מפי, אני עדיין לא מצליחה לעקל שהוא לא כאן, לא לידי, לא נושם איתי את אותו אוויר מסריח של בסיס טירונות.
״לי הוא חסר כאילו לקחו לי את יד ימין, זה מתחיל בללכת לשק״ם לבד ונגמר בלקום בבוקר ואת המיטה שלו תפס מישהו אחר… בחיים לא התחברתי למישהו כל כך מהר. את לא מבינה מה עשיתי להם כאן כי לא הוציאו אותי להלוויה שלו.״ אמר וכל כך הזדהיתי איתו. דמעות מילאו את עיניי ודור חיבק אותי חזק.
״היי… את לא יכולה להישבר עכשיו. אם את נשברת אני נשבר, בבקשה…״ ביקש ממני ברכות. ידעתי שהוא לא תלוי בי אבל טוב לדעת שיש מי שיחזק אותי בתקופה הלא פשוטה הזאת.
״ליאור!״ קרא אליי עמית, הוא היה עם רון והם עמדו ודיברו בינהם כהרגלם.
״תקנה לי לאכול?״ שאלתי את דור, הוא הנהן והתקדם לבדו לעבר השק״ם.
״כן המפקד.״ פניתי לעמית.
״איך את מרגישה גיבורה?״ אמר וחיבק את כתפי בחבריות.
״היי היי תוריד את היד.״ הפציר בו רון כאילו מזכיר לו את הכללים.
״זה בסדר המפקד. ואני, הלוואי שהייתי גיבורה…״ נאנחתי. אני לא גיבורה, אפילו לא קרובה לשם.
״המפקד!״ יהלי הצטרפה לשיחה, ״חיפשת אותי?״ עמית הנהן ושניהם הלכו הצידה.
״איך את?״ שאל רון, זוהי שיחה הראשונה שאנחנו מנהלים מאז השתחררתי מבית החולים, ״לא התקשרת כשהגעת.״ אמר בדאגניות ואני גיחכתי.
״סליחה אבא, ואני בסדר, הרופא אמר שיכול להיות שארגיש עוד קצת חולשה ואם כן אז לנוח.״ הסברתי והוא הנהן בהבנה, ״אני רוצה לעבור בסיס.״ אמרתי אחרי מספר רגעים. רון פקח את עיניו בחוסר הבנה.
״מה?״ גיחך, לא מבין מאיפה הבאתי את השטות הזו. נשכתי את שפתי התחתונה, לא ידעתי אם להציג בפניו את כל המחשבות מהזמן האחרון. כל המחשבות שמגיעות לאותה הבנה, אני חושבת יותר מידי על המפקד שלי.
״מה מה.״ אמרתי בזלזול.
״נראה לי שחיברו לך אינפוזיה מקולקלת, דברי איתי שתחשבי כמו בן אדם.״ אמר בזלזול גם הוא והלך ממני. לא בטוחה אם עשיתי צעד חכם או שמא הרסתי מה שלא התחיל. נאנחתי והלכתי לשקם בו דור מחכה לי עם משהו לאכול. אני גוועת ודי ייבשתי אותו.
״תאכלי מהר יש מפקד עם המב״ס עוד עשר דקות.״ אמרה כהגעתי אליו. הבטתי בשעון, 14:59. אכלתי מהר את החמגשית בה הייתה פסטה, שניצל וסלט. סיימתי החמגשית כולה בשש דקות ודור הסתכל עליי בהפתעה גמורה.
״יש לך מזל שאת לפחות נראית אישה.״ עקץ אותי ופינה את את השולחן שלנו בזמן שהלכתי לקנות לשנינו לשתות.
״בקרוב ייגמר לנו הכסף את יודעת, נצטרך לאכול אוכל של צבא.״ אמר דור ולגם מבקבוק הקולה שהגשתי לו בזמן שהתקדמנו אל עבר המון האנשים במדים שהתכנסו במרכז הבסיס.

״הבסיס הזה מאוהב בך עכשיו.״ אמרה יהלי בצחוק ויקיר צחק איתה.
״בואי נגזים עוד קצת.״ אמרתי בגיחוך.
״הבחורה היחידה בתולדות הבסיס שתפסה מחבלים, כבוד. חוץ מזה שכל הבסיס הזה רייר עלייך בטירוף כשהמפקד קרא לך, אפילו המפקד עוד שנייה בא לנשק לך את הרגליים.״ אמר יקיר בצחוק, צחקתי גם אני צחוק מזוייף לחלוטין וקיללתי את יקיר שגם לי לחשוב ולהתבלבל אפילו יותר.
״טוב שתקו.״ מיהרו להשתיק אותם ואת המחשבות בראש לא נותנות לי מנוח.
–
״אז התנשקת עם המפקד שלך, ועכשיו את רוצה אותו ועכשיו את גם רוצה לעבור בסיס.״ אמר רועי, ידיד שלי כשדיברנו בפלאפון.
״זה לא כזה פשוט ואני לא רוצה אותו!״ אמרתי בתוקפנות, משקרת לו ובעיקר לעצמי.
״תעברי בסיס.״ קבע, רועי גם קצין בצה״ל, הוא מכיר טוב את ספר החוקים והכללים, ויודע שמה שקורה בנינו הוא אסור בתכלית האיסור.
״אני גם חושבת… עם מי אני צריכה לדבר?״ שאלתי בחשש, לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות אבל רועי מאז ומתמיד ידע מה טוב בשבילי, הוא היה מנווט אותי בדרך הסבוכה והמפותלת שנקראת ׳החיים.׳
״זה לא כל כך פשוט בלי סיבה מוצדקת ואת לא יכולה לספר את הסיבה שבגללה את רוצה לעבור בסיס, אבל תצטרכי לדבר עם המ״פ שלך והוא יעביר אותך למשקית ת״ש אם יימצא לנכון להעביר אותך.״ הסביר. לעזאזל!
״רועי… הוא המ״פ שלי.״ אמרתי קוטלת את כל הדרך בה יכלתי לעבור בסיס, אתנחם בכך שבעוד שלושה חודשים נגמרת הטירונות ולא אצטרך לראותו יותר. אני חושבת על זה שאם לא הייתי כל כך נחושה להגיע לפה, הכל היה אחרת, לכל הרוחות! אצטרך ללמוד להקשיב לאנשים שמבינים טוב יותר ממני.
״בעיה.״ סיכם את הכל במילה אחת.
״לא באמא שלך. אני הולכת לדבר איתו, תחזיק לי אצבעות.״ אמרתי ונשמתי בכבדות.
״בהצלחה חיים שלי, דברי איתי לא להעלם!״ הפציר בי ואני ניתקתי אל הטלפון.

״המפקד?״ פתחתי את דלת משרדו. הוא ישב על כיסא משרדי גדול עם גלגלים ועיין בכמה מסמכים.
״תיכנסי.״ אצר בלי להרים את עיניו אליי. ״התחלת לחשוב כמו בן אדם?״ שאל וראשו עדיין היה שקוע במסמכיו, מדגיש משפטים חשובים ומתייק את אותם מסמכים במגירה מתאימה.
״לא. אני עומדת על זה שאני רוצה לעבור בסיס.״ אמרתי בנחרצות.
״הדלת.״ אמר, הבטתי בו ארוכות ולבסוף סגרתי את הדלת. הוא אחז בשלט המזגן, מדליק אותו ומניח אותו חזרה על השולחן. ״אז אני מבין שלא.״ הוסיף וסוף סוף הרים את ראשו אליי, נשען על הכיסא בעל הגלגלים וידיו מאחורי ראשו.
״אולי פשוט תעשה מה שמפקד צריך לעשות ותשאל למה. אחרי זה תעביר אותי למי שיכול לקחת אותי מהמקום המזדיין הזה!״ אמרתי בטון גבוה, לא רוצה לצעוק.
״למה?״ הוא אמר בשלווה וקם לאחת הכונניות, פותח מגירה ארוכה ומכניס בה את אחד המסמכים שקרא קודם בקפידה.
״כי יש לי מפקד מטומטם.״ הפכתי חסרת סבלנות והוא צחק.
״לא סיבה מספיק טובה.״ חייך, כל כך מרוצה מעצמו. ״והוא לא כל כך מטומטם, עמית בחור טוב דווקא.״ הוסיף.
״לא דיברתי על עמית.״ אמרתי בעצבים, הוא צחק צחוק גדול והתיישב שוב הפעם על קצה השולחן.
״נו למה?״ שאל ושילב את ידיו על חזהו.
״המפקד שלי מטומטם.״ אמרתי באיטיות והדגשתי כל הברה במשפט.
״דברי כבר אין לי כוח למשחקים.״ אמר והביט בשעון הגדול מעל הדלת שהורה תשע וחצי בערב.
״לא טוב לי פה.״ אמרתי בחדות.
״מאיזו בחינה?״ שאל בחוסר הבנה, גבותיו הורמו והוא הביט בפניי.
״שאני לא מצליחה פה כלום, החבר הכי טוב שלי נהרג, התנשקתי עם המפקד שלי ובעיקר חרא לי.״ פירטתי והרכנתי את ראשי, לא רוצה להביט בפניו שאין לי מושג איזו הבעה נמצא על עליהן.
״זה זה שהתנשקנו או זה שלירון נהרג?״ הוא קם מהשולחן, מניח את ידו בכיס הצדדי שתפור במדי ב׳ והסתכל עליי במבט שחדר כל שכבה של קשיחות שרקמתי במהלך חיי.
״אין לי מושג.״ אמרתי לאחר מספר רגעים של מחשבה, הרמתי את ראשי והסתכלתי לכל פינה אחרת שהיא לא רון, המפקד או האחראי עליי.
״מה אני אמור לכתוב בטופס ההעברה? שקשה לך שאני קרוב אלייך או שיש לך טראומה ממוות? שתי הסיבות האלה מספיק מוצדקות כדי להעיף אותך מגולני.״ הוא נאנח. הסתכלתי עליו, הוא הביט בפח האשפה שניצב בפינת החדר ונשך את שפתו התחתונה. ״תחשבי טוב אם זה מה שאת רוצה.״ אמר ממשיך להביט בפח האשפה הריקני.
״תסתכל עליי.״ ביקשתי והוא עשה כדברי. ״לא היינו אמורים להתנשק, לא אמור להיות בנינו מתח ואתה לא אמור להשתגע בגללי. המצב הזה לא בריא לשנינו.״ אמרתי והתקרבתי אליו. ״תבין אותי.״
״זו רק נשיקה! תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה, עשיתי עם הרבה נשים הרבה יותר מזה והן לא התחילו לבכות כמו ילדה שביטלו לה את הבת מצווה. תתבגרי כבר.״ אמר ופערתי את פי.
״חתיכת חצוף! אני נשבעת שאם לא היית המפקד שלי היית מקבל כזאת סטירה שהייתה גורמת לך להבין מה זה לבכות כמו ילדה קטנה! טיפש.״ צעקתי כל כך חזק שנדמה היה לי שהקירות רעדו.
״ואין בנינו שום מתח.״ אמר באחת.
״כן? אתה רוצה להגיד לי שלא עושה לך כלום שאני עומדת קרוב אלייך? ככה?״ אמרתי והתקרבתי אליו קרוב כל כך שלא יכלה להיכנס בנינו סיכה. הוא נשם עמוק והביט מעליי,
״לא.״ אמר בביטחון.
״ועכשיו?״ אמרתי ועליתי על קצות אצבעותיי כדי להיות בגובה שלו והצמדתי את מצחי למצחו. הוא לקח נשימה עמוקה ועצם את עיניו. ״פעם הבאה תשקר אמין. המפקד.״ אמרתי והרחקתי את ראשי מראשו, יורדת חזרה לגבהי המקורי והוא נשאר באותה עמידה כמו קודם.
״כשאנחנו לבד זה רון.״ אמר ומשך אותי אליו, מנשק את שפתיי באגרסיביות, שולח את ידיו אל שולי חולצתי ומפשיט אותי ממנה.
״אתה מבין למה אני רוצה לעבור בסיס?״ אמרתי והוא שב לנשק אותי, תופס באחורי ומסובב אותנו כך שאני ישובה על השולחן והוא מלפניי.
״אי אפשר.״ דחפתי אותו ממני, מרימה את חולצתי מהרצפה ולובשת אותה עליי.
״למה לא?״ שאל מתנשף.
״כי אתה המפקד שלי ואני לא רוצה לגמור כמו ילדה שבוכה כי ביטלו לה את הבת מצווה.״ עקצתי אותו והוא נאנח.
״כבר עברת בת מצווה…״ הוא אמר בייאוש ואני צחקתי.
״בבקשה תחשוב על להעביר אותי בסיס. אני מתחננת.״ אמרתי ויצאתי ממשרדו, על מי אני עובדת. הלוואי שהוא ישאיר אותי כאן.