sweet dreams are made of this (ספור קסום.)

היא ישבה בכיתתה, שקטה, כמו תמיד. לא הוציאה אף מילה. הייתה לה רק חברה אחת בכיתה, והיא הייתה היחידה שקיבלה אותה. השאר-לא. אפילו המורים לא ממש אהבו אותה.
היא קישקשה במחברתה עם העט האדום שלה, מתעלמת מהסביבה, עד שהמורה הפרה את שלוותה.
"רין, את שוב מציירת בזמן השיעור?! מה זה אמור להיות?! ממילא אין לך כישרון!"
ורין, לראשונה, הרגישה שעצביה בוגדים בה. היא הייתה מעוצבנת יותר מתמיד.
"מי את בכלל כדי להחליט אם יש, או אין לי כשרון?!" צעקה וקמה. כל המבטים הופנו אליה. היא קמה. "ובכלל, זו לא אשמתי שהשיעור שלך משעמם."
"לא נ-"
היא לא נתנה למורה לסיים את תשובתה. היא לקחה את תיקה וניגשה אליה במהירות, מבלי שזו ציפתה לכך. "ויודעת מה? הגיע הזמן שתסתמי, חתיכת כל-"
הצלצול נשמע ברחבי בית הספר. שפתיה של רין נעו, מוציאות מילים לא נאותות כל כך, שרק המורה, שהייתה מופתעת יותר מתמיד, שמעה.
כאשר הצלצול נגמר, לפני שהתלמידים יצאו מהכיתה, עינה השמאלית הפכה אדומה, ועיניה הימנית הפכה לזהובה, והיא שלפה סכין חדה ומבריקה מתיקה. היא עצמה לא ידעה כיצד היא הגיעה לשם.
"הגיע הזמן שכולכם תמותו, חתיכת בני ז-"
צרחות של ילדות הכיתה מנעו ממילותיה מלהישמע באופן ברור, למרות שגם רין לא דיברה בקול שקט, כמו בדרך כלל.
היא קפצה אל שולחנה של הילדה שהכי שנאה, וכעבור מספר שניות דם ניתז על חולצתה ופניה. אחד התלמידים ניסה לצאת מהכיתה, אך גילה שהדלת נעולה. רין, נעלה אותה בכוחות מחשבתה.
"לאן אתה חושב שאתה הולך?!" צעקה והתנפלה עליו.
"רין? רין…?" נשמעו קולות חברתה.
"הא?" היא התנערה. נראה שהיא חלמה בהקיץ.
"מה את עושה?" שאלה חברתה. רין הסתכלה במחברתה. "סתם, מציירת דובונים וארנבונים," אמרה בקול חביב וחייכה בחמידות.
אך כשאף אחד לא שם לב, לשנייה אחת בלבד, עיניה שינו את צבען לאדום זהוב.