אח שלה פרק ז

רותם התקדמה לעבר הבניין הנטוש ההוא.. הגג שלו היה ריק.
היא התיישבה על הגג.סוקרת את בדלי הסגריות ובקבוקי הבירה הריקים שנזרקו על הרצפה על ידי בני הנוער הרבים שמבקרים שם מידי שבוע בימי חמישי בערב.
היא נזכרה בפעם הראשונה שביקרה שם, זה היה עם יונתן.
חיוך עלה על פניה, רק כשנזכרה בשמו.
החיוך נמחק ברגע שנזכרה בגעגועים שלה אליו.
היא קמה בעדינות ממקומה, פתחה את ארון העץ הקטן שהיה זרוק על הגג. הגשם והמשמ אכלו כבר את רובו. אבל עדין היה אפשר לאחסן בו את מה שניא כל כך הייתה צריכה באותו רגע.
היא הוציאה את קופסת הסגריות. קופסת סגריות תמימה לכאורה, אך כשהיא פירקה אותה, היא מצאה שם את השקית אם האבקה הלבנה.
היא לא משתמשת הרבה זמן. אולי שלוש שבועות. אבל זה עוזר לה להתמודד מול דברים שהיא לא אמורה להתמודד מולם.
הפלאפון שלה היה מכובה.
משהו סינוור אותה. היא הסתובבה.
היא ראתה חתיכת מראה שבורה זרוקה על הרצפה. היא גיחכה לעצמה. היא נזכרה בכל הפעמים שהבנות הפטתיות מהכיתה שלה אמרו שאסור להסתכל המראה שבורה זה \'מביא מזל רע\'.. היא גיחכה לעצמה שוב… את המזל הרע שלה היא, מה שנקרא, הביאה מהבית.
היא הרימה את המראה הארורה ההיא, הביטה לתוכה. היא שנאה את הדמות שהשתקפה אליה מהמראה. \"את מניפולטיבית\" היא אמרה לדמות הזו. \"את חושבת שמגיע לך הכל. את משוגעת\" היא הרימה את ידה בנסיון לזרוק את המראה ולנפץ אותה לאלפי רסיסים על הרצפה. היא עצרה לרגע, הסתכלה שוב במראה ואמרה \"אני שונאת אותך\" וניפצה את המראה.
\"חבל, שנאה זה רק למישו שעשה לך משהו רע\" היא שמעה קןל לא מוכר מאחוריה.
****
רינת ישבה במטבח, בוכה. היא לא תכננה שזה יגיע למצב כזה.
פתאום היא הפסיקה לבכות.
היא נגשה לחדר של רותם, פתחה את הדלת, הוא היה ריק.
היא התחילה לבכות שוב.
בגלל כל מה שקרנ עם אהוד, בעלה, היא בכלל לא שמה לב שרותם הגיעה הביתה.
דמעות חמות שוב הציפו את עיניה. שוב היא הרגישה, בפעם המליון בשלוש שנים האחרונות, היא הרגישה כל כך לבד.
הנישואים האלא, הטעןת הזו שהיא גרמה לעצמה. לא פלא שכולם אמרו שהאהבה היא עיוורת, עיוורת כל כך, שהיא הסתירה לה את הכאב במשך כל כך הרבה זמן.
קולות בכייה גברו. היא בכתה כמו ילדה בת שלוש.
"די אמא" היא שמעה את אלמוג מאחוריה, הבן השניה שלה. "הוא מעולם לא היה שווה את זה. את יודעת".. היא חייכה חיוך מהול בעצב, והתפרצה שוב בבכי, היא שמעה אותו בוכה איתה.
"די ילד שלי" היא אמרה. הוא חיבק אותה חזק.
שניהם נרגעו.
"ממש אחוות אחים" הם שמעו קול כועס. נופר, אחות של רותם ואלמוג.
רינת ואלמוג הסתובבו. כאב השתקף בעיניה של רינת.
"ילדה שלי," היא אמרה בכאב. "אני מצטערת…" היא לחשה ודמעות עמדו בעיניה שוב.
"כן… זה תמיד מה שאת אומרת. הוא אמור עוד לחזור לפה היום?" היא אמרה, שואלת על אביה. היא כל כך שנאה אותו על זה שהרס לה את החיים.
"לא…" לחשה רינת.
"לא?" היא הסתכלה על רינת בפליאה.
"הוציאו נגדו צו הרחקה" אמר אלמוג. קולו נשמע מצטער משהו.
" סוף סוף פקחת עיניים" היא אמרה לאימה וחייכה בהקלה. "אז… מישהו רוצה פנקייקים?" היא שאלה.
הם הסתכלו עלייה וחייכו. היא הלכה לרינת ונתנה לה חיבוק גדול. "תמיד את תשארי אמא שלי, לא משנה מה יהיה" היא אמרה והלכה למטבח.