חצי רגל באדמה – פרק 27

לומר את האמת? לא הרגשתי שבאמת נרגענו. הרגשתי כאילו אני ואמה, שנינו אלקטרונים, נעים כל הזמן, ומנסים לברוח זה מזה, אבל תמיד איכשהו נתקלים זה בזה.
הרגשתי כל כך נורא עם עצמי באותו הזמן שהצלחתי להרוס את המקום שכל הזמן רציתי להגיע אליו, לסיוט. נשבעתי לעצמי בלב שאני לא אתן לזה להמשיך לקרות, ושאני אשיג לעצמי חברים, ושיהיה לי טוב כאן.
הכרחתי את עצמי לחשוב חיובי.
המשכתי קדימה עד שהגעתי לבניין המרכזי.
כירון כבר לא היה שם, ואף חניך לא נשאר שם, מלבד פרסי שישב על המרפסת, עם הגב שלי אליו, סתם יושב שם.
נזכרתי שאמא שלי ביקשה ממני לעקוב אחריו.
רק אז פתאום חשבתי לעצמי, למה היא בכלל רוצה שאני אעקוב אחריו? היא לא מסוגלת לעשות את זה לבד? מצד שני, היא אלה, ואם ממרים את רצונו של אל, סביר להניח שאתה תרגיש כאב עז, ותמות, אז העדפתי שלא לשחק באש.
פרסי קם ממקומו, והלך לכיוון בית המלאכה. עקבתי אחריו, מתחבא מאחורי שיחים מזדמנים כדי שלא יתפוס אותי.
הוא נכנס לבית המלאכה, שהיה בנוי בסגנון יווני, שהזכיר את הפרתנון, רק שהוא היה סגור.
הצצתי דרך החלון, וראיתי שפרסי קורא לאנבת'. רצתי מהר להתחבא מאחורי שיח מלא פרחים צהובים, כאשר מעבר שדות התות.
אנבת' והוא יצאו, מחזיקים ידיים, והלכו לעבר היער.
עקבתי אחריהם בשקט המֵרָבִי שיכולתי, אפילו בלי לדעת למה אני עוקב אחריהם ככה באכזריות, למה אמא שלי עושה לי את זה.
ראיתי משהו בולט מהכיס של אנבת'. זה היה כובע בייסבול כחול לבן. התרגשות פעמה בכל גופי כאשר קלטתי שזהו אותו הכובע שמתואר בספר. הכובע נפל על הרצפה, והיא המשיכה בלי לשים לב.
רצתי ותפסתי אותו, וחבשתי אותו מהר.
הבטתי בגוף שלי, והוא נעלם לחלוטין.
"מ-ג-נ-י-ב ב-ט-י-ר-ו-ף" חשבתי לעצמי, כולי באופוריה.
חשבתי גם שאם אני אמשיך בקצב ההתרגשות הזה, התקף הלב כבר מובטח לי.
שניהם התיישבו על הדשא, בין פרחים בשלל צבעי הקשת, שהזכירו לי את איריס.
"פרסי" אמרה אנבת'. היא הביטה לכל הכיוונים כדי לוודא שאין מצותתים, בזמן שאני עמדתי שם, בלתי נראה, מצותת.
"אני דואגת לתומאס." אמרה אנבת'.
"למה הכוונה?" שאל פרסי "נדמה שהוא מסתדר נהדר בעצמו."
"זאת הבעיה!" קראה אנבת' "מעולם לא ראיתי כזה דבר, שמת לב איך הוא רץ כל כך מהר? נלחם כמו אמן? אתה בטוח שזה אפשרי?"
"כן" אמר פרסי, וסקר אותה, כאילו מבקש למצוא סימנים לטירוף.
"תשמע, פרסי" אמרה אנבת' והיא הרימה ידיים "אסור לשכוח מה שאחותך אמרה, גאיה מתעוררת, ויש משרת, מה עם תומאס הוא המשרת?"
קפאתי במקומי. קלטתי כמה נורא זה שחושבים שאני המשרת של גאיה. לא שִרַתֵתִי את גאיה, ולא הייתי משרת אותה. אני נאמן לאלים, למדתי את הלקח מהספר.
"תשמעי, גם על ליאו אמרו שיעשה צרות, אבל הוא הגיע בדיוק כדי לעזור. אולי תומאס הוא זה שידאג לניצחון שלנו? אנחנו לא יודעים כלום עד שלא תהיה נבואה כלשהי." אמר פרסי.
הייתי בהלם לחלוטין. השלכתי את הכובע על הרצפה וברחתי משם, ושם לב שאני רץ ממש מהר, יותר מהר משאי פעם רצתי, ואני בטוח שאנבת' ופרסי שמו לב אלי.