צייד הזיכרונות פרק שני

האחות יצאה מהחדר בו שכבתי ונרדמתי כמעט מיד אחרי זה, אני לא יודע למה אני כל כך עייף.
"היי ג'וש." העיר אותי קול מקצה החדר, זאת הייתה נערה עם שיער שחור ארוך ועיינים כמו ענבר. היא ישבה על כסא מול מיטת בית החולים שלי.
"סליחה?" שאלתי אותה מתיישר לאט ומשפשף את עיניי מנסה להסתגל לאור הבוהק.
"די עם הבדיחות ג'וש, הם עדיין רודפים אחריך. אני לקחתי את החרב שלך מהאחות, היא אמרה שהיא לא יודעת אם לסמוך עליי למרות שאמרתי שאני מכירה אותך." היא אמרה וקמה מושיטה לי חרב לבנה ארוכה עם ניצוץ בקצה.
"מי את? ולמה את ממשיכה לקרוא לי ג'וש?" שאללתי אותה מתרחק קצת לקיר.
"אני ניקול, ואתה ג'וש. אתה לא זוכר?" שאלה אותי ועל פניה חשד.
"לא, אני לא זוכר אותך ולא שקוראים לי ג'וש." אמרתי והיא התיישבה על קצה המיטה שלי עם החרב מונחת על בירכיה.
"טוב…" אמרה והניחה את החרב לידי. "האחות אמרה שאין לך פגיעות חמורות ויהיה אפשר לשחרר אותך בקרוב, אולי אפילו היום." אמרה וקמה הולכת לדלת ומסתובבת רגע לפני שיצאה.
"אני אמצא דרך להחזיר לך את הזיכרון ג'וש, אתה יכול לסמוך עליי." אמרה ניקול וסגרה את הדלת אחריה. שיפשפתי את מצחי הכואב ושתיתי קצת מהמים שהיו מונחים על שידה ליד המיטה שלי, הבטתי בחרב שניקול השאירה. האחות אמרה לי שהבאתי לה חרב כשנכנסתי לבית החולים, וניקול אמרה שזאת החרב שלי. הרמתי את החרב והיא זהרה חלושות, סובבתי אותה בידי ושמתי לב שהיא לא ממש כבדה.
~~~~~~~~~~~
"קדימה ג'וש! צריכים למהר לפני שהיא תתפוס אותנו!" צעקה לי ניקול ובשתי ידיה חרבות דקות, שנינו רצנו ברחוב מנסים לברוח ממשהו.
~~~~~~~~~~~
עזבתי את החרב במהירות והיא נפלה בקירקוש על רצפת החדר, הסתכלתי עליה לרגע ואז ניקול נכנסה שוב לחדר.
"האחות צריכה שתחתום על מסמכי השיחרור האלה, אחרי זה יש לי אנשים להכיר לך." אמרה בחיוך והושיטה לי כמה דפים ועט.
"ממה ברחנו?" שאלתי אותה לוקח את הדפים והעט.
"זה לאחר כך, ניקח צעדים קטנים לפני שנזכיר לך הכל ג'וש." אמרה לי והרימה את החרב מהרצפה מניחה אותה על השידה ליד מיטת בית החולים שלי מתיישבת שוב על קצה המיטה.
"מה אנחנו?" שאלתי אותה חותם על המסמכים מבלי לקרוא אותם אפילו.
"אנחנו ציידי מפלצות, יש הרבה יצורים בעולם הזה חוץ מבני אדם." אמרה לי ניקול ונאנחה "אני אסביר את הכל אחר כך עם השאר, אולי זה יהיה פחות קשה עם החברים שלך." היא אמרה בחיוך קלוש ולקחה ממני את הטפסים החתומים, יוצאת מהחדר שוב ואני מתיישב על המיטה מנסה לעמוד.
"הבאתי לך בגדים כדי שלא תצטרך ללבוש את הבגדים הישנים שלך עד שנביא לך מדי צייד חדשים." אמרה ניקול כשחזרה והושיטה לי חולצה וג'ינס פשוטים שלא זיהיתי.