בין חיים למוות| פרק 3

פרק 3:
"ג׳וי זה מדגדג." מלמלתי צוחקת מתוך שינה, פותחת את עיניי באיטיות ומבחינה בג׳וי מנשק אותי נשיקות קטנות.
"בוקר טוב!" הוא אמר לי בטון כמו שהגננות המפחידות האלו אומרות לילדים הנכנסים לגן, עם חיוך ענק כזה ובדרך כלל הם גם צובטים לילדים המסכנים את הלחי ומושכים אותה עד קיבינימט(טראומה) רק שפה ג׳וי רק חייך חיוך רחב שיניים וטוב שכך.
התקדמתי לכיוון המקלחת וג׳וי מאחוריי מחבק אותי מהמותניים.
"יש לי היום התמחות אצל אלינור וולדורף." (כן, מהסדרה אחת שיודעת למי שמכיר ולמי שלא- היא מעצבת אופנה) אני כבר זמן מה חולמת להיות על מעצבת אופנה והחלטתי שאני הופכת את החלום למציאות.
"זה מצוין," ג׳וי אמר ולגם מהקפה השחור והמריר שלו "יש לי היום ריאיון עבודה בחברת היי טק מתחילה." הוא הוסיף
"וואו, בהצלחה." לגמתי את השלוק האחרון מהנס שלי ועליתי להתארגן.
היה קריר בחוץ, השמיים היו מכוסים בעננים אפרפרים שכיסו את השמש.
נעלתי מגפיים שחורות וארוכות, עטפתי על צווארי צעיף בורדו, לקחתי את תיק העיצובים שלי, נשקתי לג׳וי ויצאתי.
אלינור היא בין המעצבים הגדולים ביותר בארץ, תמיד חלמתי להיות כמוה או לפחות כמעט כמוה. עוד כשהייתי קטנה אהבתי לשרטט בגדים לדמויות שציירתי.
אני חייבת להודות שאני מתרגשת.
יצאתי מהאוטו והתקדמתי לכיוון הבניין ששם החיים שלי יכולים להשתנות.
בתוך הבניין התרצצו המון אנשים, ממעלית לדלת, מדלת למעלית, הרגשתי די קטנה בכל המקום הגדול הזה למרות שאני די גבוה.
התקדמתי למעלית, קומה 3 חדר 47 קראתי מהמייל ששלחו לי.
זה היה חדר גדול. בקיר אחד, לכל האורך, היו ארונות ועליהם בדים בכל הסוגים, בכל הצבעים. ממול הקיר היו שולחנות עבודה ועל כל אחד מהם מנורה קטנה, ניירות,עטים ומספריים.
מצדו האחר של החדר היו בובות ראווה.
היו שם עוד כמה בנות בגילי, ניגשתי לאחת מהם.
"היי, את יודעת אם פה זה…" ואז זיהיתי אותה, זאת הייתה חברה וותיקה שלי, קייסי, לפני שנתיים כשחליתי, זה היה לה קשה לראות אותי במצב הזה והיא פשוט התרחקה, כל כך כעסתי עליה, לה קשה??? לה?
ומאז בעצם לא דיברנו.
היה לנו אותו חלום- להיות מעצבות אופנה ולפתוח חנות ביחד אבל כמו שהבנתם זה היה חלום ונשאר חלום.
"אמ… לא משנה." הסתובבתי אבל יד קרה עצרה אותי
"זואי…" היא אמרה בשקט
"מה קייסי? מה?" התעצבנתי עליה,עכשיו היא נזכרת לדבר
"אמ…" היא גימגמה
"אני ממש מצטערת, אני טעיתי ואני אף פעם לא אסלח לעצמי אבל תביני אותי, זה היה לי קשה לראות אותך ככה, לראות את החברה הכי טובה שלי חולה ברמה כזאת." היא אמרה והבעה עצובה הייתה על פניה.
"אם באמת היית מצטערת על זה היית באה ושואלת על שלומי במשך השנתיים האלו, אם היית מבינה שטעית היית שואלת את מיקה איך אני מרגישה." כמעט צעקתי, היה לי קשה לעצור את הדמעות, ראו שאני על סף בכי.
כולם הסתכלו עלינו אבל לא היה לי אכפת. היא באמת הייתה חסרה לי ונעלבתי ממנה.
"רציתי, באמת שרצית, אבל פחדתי לגלות את הגרוע מכל, פחדתי לגלות שאת כבר לא בחיים אז העדפתי להתרחק. אני באמת מצטערת זואי." לא ידעתי מה לעשות עכשיו, איך אני יכולה לסלוח לה? כשהיא עזבה אותי בצרה אבל לא אומרים שחברים תמיד באים לעזור בצרה?!
מצד שני אני כל כך משתוקקת לחיבוק ממנה, לשיחות הנפש איתה, לציחקוקים ולריכולים שלנו.
"תתחילי מזה שאת נותנת לי חיבוק" לא עמדתי בזה והתחלתי לבכות. היא חיבקה אותי חיבוק חם ואוהב, חיבוק שכל כך התגעגעתי אליו.
"מה זה המלודרמות האלו פה!" אלינור נכנסה בסערה לחדר וההתחילה לחלק לנו עבודות.
אז ככה זה להיות בהתמחות אצל אלינור וולדורף…