אחרת- הקדמה

״אצטרך להוריד את השיער?״ בכיתי, אמא שלי חיבק אותי ואבא שלי מזמן עזב את החדר.
״סרטן זו מחלה לא פשוטה, עם הטיפולים הכימותרפיים השיער ינשור ובסופו של דבר תאבדי אותו. לא שזה צריך להדאיג יפה כמוך, אם או בלי שיער את יפיפייה.״ הסביר הרופא, גבוה מאוד ושיערו מאפיר, אמרו שהוא הכי טוב בתחום, ואבא שלי שכר אותו, הוא לא מאמין לרופאים של בית החולים, הוא שכר מרפאה פרטית לטפל בבת עם המחלה הסופנית שלו. ״המצב שלך אמנם לא כל כך פשוט, אבל אנחנו נעבור את זה.״ הוא הניח את ידו על ידי שהייתה מונחת על שולחנו ועטף אותה בחמימות. הנהנתי.
״אני כותב לכם פה את התדירות של הטיפולים, תגיעו כבר מחר לטיפול ראשון ואצמיד לך תכנית הבראה. אנחנו ננצח!״ אמר ואני חייכתי, לא כי רציתי, כי בחרתי להיות מנומסת.
אובחנתי בסרטן הדם. לוקמיה בשמה המוכר יותר. אירוני, אני זאת שתמיד פעלה למען חולי סרטן, תרמתי שיער, עשיתי מחויבות אישית באגודה למלחמה בסרטן, הכרחתי את אבא לתרום עשרת אלפים ש״ח לאגודה, ובסופו של דבר הוא הגיע אליי. אני זאת שנזקקת לתרומות האלה.
הדרך הביתה הייתה שקטה, רציתי שידברו, שלא יתייחסו אליי כמתה כבר מעכשיו.
״אני אמשיך ללכת לבית הספר?״ שאלתי את הורי שהחליפו בינהם מבטים לאורך כל הדרך,
״זו בחירה שלך ילדה שלי…״ אמרה אמא ומשכה את אפה, אני מנסה להבין אותה, זה לא פשוט כשבת הזקונים שלך מתמודדת עם דבר כזה בגיל כל כך צעיר, גיל 17 זה הגיל להנות, לחיות, לא גיל להעביר בבתי חולים בין חיים למוות.
״אז אני רוצה להמשיך ללכת לבית הספר, את שארית החיים שלי אני מעדיפה להעביר עם חברים שלי…״ אמרתי וניגבתי דמעות.
״תפסיקי לדבר שטויות! אנחנו נעבור את זה!״ צעק עליי אבא.
״אתה לא מאמין לעצמך…״ אמרתי ויצאתי מהרכב. נכנסתי הביתה, כרגיל אביב אחי הגדול ישב שם עם חברים שלו.
״אה דניאל מה קורה?״ שאל אחד מהחברים שלו, אני אוהבת את אחי הגדול, הוא החבר הכי טוב שלי. התעלמתי ועליתי לחדר, מחליפה לבגד ים.
״פתוח.״ אמרתי כששמעתי נקישות על דלת חדרי.
״אה אחות מה קורה?״ שאל אביב וסימנתי לו להסתובב כדי שאוכל להחליף את חזיית התחרה שלי לחזיית בגד ים.
״תקשור לי.״ אמרתי מתעלמת משאלתו, לא יודעת אם עליי לספר לו או שלא. לא בא לי להרוס לו את היום, השבוע, השנה. הוא יותר מידי אהוב עליי בשביל שאתאכזר אליו בצורה כזאת.
״מה את מתחמקת.״ אמר בחדות וקשר לי את הקשר העליון בבגד הים. פותח את זה מתחתיו וקושר אותו חזק יותר. נאנחתי.
״תחליף לבגד ים ובוא לבריכה, לבד.״ אמרתי ויצאתי מהחדר, לקחתי מגבת מהאמבטיה ויצאתי לבריכה. חברים של אביב השתתקו כשראו אותי, בוחנים אותי מכל פינה אפשרית ועוקבים אחריי עם מבטיהם ולא מרפים ממנו.
״תורידו את העיניים מאחותי טיפשים.״ שמעתי את אביב קורא בסלון, צחקתי. הם הפסיקו לבהות בחלון הזכוכית שממנו יש נוף לבריכה והחלו שוב לדבר בינהם.
״מה אתה אומר יהיה לי יפה קרחת?״ אמרתי כשאביב התמקם לידי במזרון הים שצף בבריכה.
״מה?״ שאל בחוסר הבנה מוחלטת.
״אביב…״ אמרתי בחוסר חשק. ״אני חולת סרטן.״ אביב פער את פיו, שותק מספר רגעים ואז יורד ממזרון הים ומתחיל לשחות בבריכה, מקצה לקצה. לאחר כמה דקות הוא שחה אליי, מתמקם שוב במזרון הים.
״אני עוד לא מתה.״ אמרתי כשנאנח.
״זה גם לא יקרה, נעבור את זה ביחד. הכל יהיה בסדר.״ אמר, מפציר בי להאמין שאני מסוגלת לעבור את זה. אני לא. אני לא בנויה לזה, זה לא בשבילי….