חצי רגל באדמה – פרק 26
התכוונתי לכעוס עליו. התכוונתי להרוג אותו על שפגע בי והעליב אותי. התכוונתי להטביע אותו בגלל שהעז לעקוב ולרגל אחרי.
ואז כשהוא בכה כל הזעם שלי נעלם.
הרגשתי שאני זאת שעברה שטיפה. שטיפה קרה במיוחד.
"תומאס.." לא ידעתי בכלל מה לומר, "אני.. אני ממש מצטערת. התנהגתי כמו מפגרת רק בגלל שניצחת אותי. וסליחה שכמעט הטבעתי אותך. פעמיים".
הוא הרים מבט ומחה דמעות. "מצטער שהייתי כל כך מעצבן. את יודעת.. אני מרגיש ממש נורא. הפכתי את המקום האהוב עליי למקום שלא רוצים אותי בו"
הבטתי בו ולא ידעתי מה אני יכולה לומר כדי לעודד אותו. "מה שעשית בזירה היה.. היה מדהים" הודיתי, "חושב שתוכל ללמד אותי?"
הוא שוב הרים מבט, הפעם הוא אפילו חייך. "בטח" הוא חייך, "אבל אני מזהיר אותך: בלי גלים"
חייכתי. "לוקאס תמיד אומר שיש לי נטייה לערב מים כשקשה לי" אמרתי, "מבטיחה, בלי תעלולי מים"
נעמדתי מולו וחיכיתי שיעמוד.
"מה, עכשיו?" הוא שאל בשקט
נאנחתי והתיישבתי לידו, "היה לך יום נורא. אני יודעת. גם היום שלי לא היה מעולה"
הוא הביט בים בחיוך. "את יודעת.. יפה פה. הים זאת אומרת"
הנהנתי בחיוך, "כן, אני אוהבת את המקום הזה. לוקאס כמעט ולא בא איתי לכאן"
"למה לא?" תומאס שאל
"הוא.. לא מת על מים" אמרתי ועיקמתי את האף
"את שוב עושה את זה" תומאס העיר
"עושה מה?" התבלבלתי וחזרתי להביט בו, כשראיתי שהוא מביט בי השפלתי מבט.
"כל פעם שאת לא מרוצה ממשהו את מעקמת את האף" הוא אמר, "ראיתי אותך עושה את זה גם בבוקר כשהגישו לך אוכל שלא אהבת"
"עקבת אחריי בבוקר?" שאלתי בצחוק
"כן…" הוא נראה נבוך.
"יודע מה תומאס? אתה לא כזה נורא"
"תודה. אני מניח שגם את בסדר"
הבטנו עוד רגע ארוך בגלים. הכל היה שקט ועכשיו הרגשתי טוב יותר. כאילו אחרי שהשלמתי עם תומאס הכל הפך לטוב יותר. פרסי צדק, היה אסור לי לשפוט את תומאס סתם בגלל שהוא פגע לי באגו.
"את יכולה לעשות את זה שוב?" תומאס שאל לפתע
"מה? להטביע אותך?" חייכתי, "לא אכפת לי"
הוא צחק, "לא, הקטע עם המים. זה מדהים"
"יש יתרונות בהיותי בת פוסידון" חייכתי וקמתי על רגליי, "תראה את זה"
התרכזתי והצלחתי לעשות משהו שהתאמנתי עליו כבר הרבה זמן. בעזרת המים הצלחתי לכתוב על החול מילים. התכוונתי להשתמש בזה שאני ולוקאס נחגוג שנה ולכתוב לו משהו מגניב אבל עכשיו כתבתי: "מספיק לריב?"
תומאס התנשף וקם על רגליו. "זה כל כך מגניב!" הוא קרא
ביקשתי מהגלים לכסות את המילים והמילים נמחקו בתוך גל זעיר של מים.
"בוא נחליט שאנחנו מפסיקים לריב" אמרתי, "זה לא היה מוצלח במיוחד"
"כן, אני מסכים"
"אה, ודרך אגב, אני לא אגלה לאף אחד שבכית כמו ילדה קטנה" חייכתי
תומאס דחף אותי עם הכתף באופן ידידותי ואז צחק, "אני לא אגלה לכולם שכיסחתי לך את הצורה בחרב"
"אתה לא צריך להגיד" מלמלתי, "כולם ידעו עד הערב"
"מה?" הוא שאל
"כלום" אמרתי, "אז מה דעתך שאחר-כך ניפגש בזירה ותראה לי כמה תנועות?"
"בטח, למה לא?" הוא חייך
"נתראה עוד מעט" קראתי כשהוא התרחק לכיוון הבניין המרכזי.
תגובות (1)
הי אור כתיבה נאורה כתיבה מושלמת כל הכבוד ממני בקי ♥♥