נעלמת.

זיכרונותיה מוליכים אותה שולל.
היא שוכבת במיטה שזה עתה קנתה.
פותחת את המגירה על ידה, אחרי בהייה ארוכה בתקרה.
הוא שוכב שם ללא תזוזה, רק חזהו עולה ויורד, בקצב נשימותיו.
היא רוצה להסביר לו שכל דמעה לוקחת אותה יותר ויותר רחוק מהעולם עצמו.
קופסה מלאה סכיני גילוח מבצבצת מתוך המגירה, הרצון להסביר לו שהיא חותכת…
שהיא מבוהלת, שהיא לא מה שהוא חשב, שהוא לא מכיר רבע ממנה, תוקף אתה ומרחיק יותר.
משליח אותך לאלף עזאזל.
היא עמדה על הרצפה, בתחושת ריקנות, בידיעה שהוא לעולם לא יבין מה מתרוצץ בראשה.
ואם ידע, ילך כבר עכשיו בלי לחכות לבוקר.
היא נכנסת לשירותים עם סכין אחד בידה,לוקחת את הסיכון שהוא עלול כול רגע להתעורר.
ברצון להשקיט את עצמה, לסיים את האיסורים, בהבטחה שזה חתך אחרון, צלקת אחרונה שתתווסף אל גופה.
קווים מושלמים, חתכו את מפרק ידה, נותרו פסים אדומים רטובים, היא נחושה בדעתה להמשיך, ללא הפסקה.
לאבד את ההכרה.
הוא קרא בשמה, "שיט," היא מלמלה וסיננה קללה מפיה. שמטה את הסכין מידה אל הכיור,
שטפה את הדם שזרם ממפרק ידה, זרם המים גרם לזה לשרוף יותר. היא ניסתה לדבר, אך לא הוציא מילים.
כאילמת עומדת מול הכיור ומעלימה ראיות, כאלו זה עתה קברה משהו.
ואכן כן, היא קברה. קברה את עצמה, את מי שהייתה בידיעה שאם לא תספר לו, הוא לא ידע.
היא פתחה את הדלת, כשידה מונחת מאחורי גבה, והשנייה על החתכים, מסתירה.
הוא מסמן לה לשכב על ידו, טופח על גבי המיטה, היא נשכבת, ראשה טמון בחזהו.
פעימות ליבו מרטיטים את גופה, הוא מעביר את ידו על ידה, על רגליה… מתחת לחולצתה,
נושק לה למצחה. מחליק את ידו אל תוך המכנס הקצר שלבשה על גופה הצנום, מלטף אותה ונעצר לפתע.
נתקל בצלקת, הוא מותיר את ידו בניסיון להבין מה פשר הדבר.
היא ממצמצת בעיניה בפחד שמא גילה.
הוא מבקש שתקום, אך היא נותרת קפואה על מקומה.
"קומי." הוא אומר שוב ברוגע. היא נעמדת על רגליה, נושכת את שפתיה.
"תורידי את המכנס גברת." נשימותיה הופכות כבדות, היא עושה את מה שביקש, מותירה למכנס להשתחל מרגליה ולרדת למטה.
הוא מביט במקום שבו הניח את ידו,קווים ישרים, חתכים שהפכו לצלקת מתפוגגת נחנו על רגליה0
דוממת, מפוחדת עמדה שם… הוא אחוז בכעס, תכף יתפרץ אך מקרב אותה אליו,
בחיבוק רך. מנשק אותה שוב ושוב ללא הפסקה.
והיא רק מתפללת שהיא תתפוגג כמו הצלקת על רגליה, ברור לחלוטין שהוא לעולם לא יבין אותה…